מסכת שבת, פרק ז-ח, שיעור 139

גמרא

מבררת הגמרא, מַאי – מה היא 'עָצָה' שהוזכרה במשנתנו, ששיעורה כמלא פי גמל. מבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, זהו תֶּבֶן שֶׁל מִינֵי קִטְנִית – ענפי השיח שבו גדלים הקטניות.

שנינו במשנה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים המתבשלות עמהן וכו'. תמהה הגמרא, משמע שדווקא קליפי עֲדָשִׁים, אִין – אכן מצטרפים הם לדעת רבי יהודה, אבל קליפי פּוֹלִין, לֹא – אינם מצטרפים, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִיפֵּי פּוֹלִין וַעֲדָשִׁים, הרי שאף קליפי פולין מצטרפים, ושלא כמשמעות משנתנו.

מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין משנתנו לבין הברייתא, כיון דהָא – הברייתא, האומרת שקליפי פולין מצטרפים, עוסקת בְּחַדְתֵּי – בפולים חדשים. וְהָא – ואילו משנתנו, שמשמע ממנה שאין קליפי פולין מצטרפים, עוסקת בְּעַתִּיקֵי – בפולים ישנים. ומבררת הגמרא, עַתִּיקֵי – קליפי פולין ישנים, מַאי טַעֲמָא לָא מִצְטָרְפֵי – מדוע אינם מצטרפים לפולין עצמם, והרי הם ראויים לאכילה. מבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאִים כִּזְבוּבִים בִּקְעָרָה, לפי שהקליפות שחורות, ונראים כזבובים בקערת הפולין, ולכן הדרך היא להסיר קליפות אלו קודם הבישול, וכיון שכך אינם מצטרפים לשיעור הוצאה של הפולין.

סְלִיקוּ לְהוּ כְּלָל גָּדוֹל

משנה

בסוף הפרק הקודם התבארו שיעוריהם של מינים שונים לענין הוצאה בשבת, ובפרק זה יבוארו שיעורים נוספים לענין זה:

הַמּוֹצִיא יַיִן, שיעורו כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס – כמות כזו שלאחר מזיגת המים בשיעור הראוי תהיה הכוס מלאה [ובגמרא יבואר באיזו כוס מדובר, וכמה מים מוסיפים על היין]. המוציא חָלָב, שיעורו כְּדֵי גְּמִיעָה – שיעור הראוי להבלע בבת אחת [והוא פחות משיעור רביעית]. דְּבַשׁ, כְּדֵי לִיתֵּן עַל הַכָּתִית – על המכה שבגב היד או הרגל, לרפואה. שֶׁמֶן, כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן שבגוף האדם. מַיִם, כְּדֵי לָשׁוּף אֶת הַקִּילוֹר – לשפשף ולהסיר את ה'קילור', מן רפואה שמניחים על העין. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, שיעור הוצאתן בִּרְבִיעִית. וְכָל הַשּׁוֹפְכִין – משקין מלוכלכים, הראויים להכנת טיט וכדומה, שיעורם בִּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כּוּלָּן – כל המשקין שיעורם בִּרְבִיעִית, ולא כשיעורים שאמר תנא קמא, וְלֹא נֶאֶמְרוּ כָּל הַשִּׁיעוּרִין הַלָּלוּ שאמר תנא קמא [שכולם פחותים מרביעית], אֶלָא לְמַצְנִיעֵיהֶן – לאדם שהצניע שיעור הפחות מרביעית, ובכך החשיב שיעור זה, וביארה המשנה מה השיעור הפחות ביותר שניתן להחשיב לענין זה. ואם הצניע פחות ממנו, אף אם הוא עצמו הוציאו, פטור.

גמרא

שנינו במשנה, המוציא יין, כדי מזיגת הכוס. מביאה הגמרא ברייתא המבארת דין זה: תַּנָּא – שנינו בברייתא, שיעור הוצאת יין הוא כְּדֵי מְזִיגַת 'כּוֹס יָפָה'. מבארת הגמרא, מַאי – מה היא 'כּוֹס יָפָה', כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה – כוס של ברכת המזון, והיא כוס המכילה רביעית. מבארת הגמרא מהו שיעור היין שבכוס זו, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רָבָה בַּר אֲבוּהַּ, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בוֹ יין חי בשיעור רֹבַע רְבִיעִית, כְּדֵי שֶׁיִמְזְגֶנּוּ במים, וְיַעֲמֹד שיעור הכוס עַל רְבִיעִית, לפי שהיתה דרכם לערב רבע כוס יין בשלשה

רבעים מים.

עוד שנינו במשנה, חָלָב כְּדֵי גְּמִיעָה. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמּוֹצִיא חָלָב שֶׁל בְּהֵמָה, שיעורו כְּדֵי גְּמִיעָה. וְהמוציא חָלָב שֶׁל אִשָּׁה, וְלוֹבֶן שֶׁל בֵּיצָה, שיעורם כְּדֵי לִיתֵּן בִּמְשִׁיפָה [שֶׁל] קִילוֹר – להניח בתחבושת של רפואה שמניחים על גבי העין. [קִילוֹר] – אותה רפואה שמניחים על העין, שיעורה כְּדֵי לָשׁוּף בְּמַיִם – כמות כזו שגם כשירחץ את עיניו במים לא תסור אותה רפואה.

עוד שנינו, 'דְבַשׁ, כְּדֵי לִיתֵּן עַל הַכָּתִית'. תַּנָּא – שנינו בברייתא, ששיעור הדבש הוא כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כָּתִית – על המקום הפתוח של המכה, ולא על כל סביבותיה. 'שֶׁמֶן, כְּדֵי לָסוךְ אֵבֶר קָטָן'. תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, שֶׁמֶן, שיעורו כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן – אחד מפרקי האצבע, שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ, [ולשון 'קטן' האמורה במשנתנו הכוונה גם על האבר וגם על האדם].