מסכת שבת, פרק טו, שיעור 169

הגמרא מביאה מימרות נוספות בענין תלמידי חכמים: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמְּמַנִּין אוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין מִמֶּנּוּ דְּבַר הֲלָכָה בְּכָל מָקוֹם, וְאוֹמְרָהּ, וַאֲפִילוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, שהיא מסכת שאין הכל עוסקים בה [וברייתא אחת יש בה, 'כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה'], והוא נתן לב ללמוד אף מסכת זו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְצֻוִּין לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ, כדי שיהא ליבו פנוי לעסוק בתורה, זֶה שֶׁמַּנִּיחַ חֲפָצָיו וְעוֹסֵק בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם. מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִנָּהּ – לגבי מה נאמר שמצווין לעשות לו מלאכתו, לְמִיטְרַח לֵיהּ בְּרִיפְתָא – לטרוח עבורו להמציא לו לחם לאכול, שאינו יכול לטרוח עבור עצמו מחמת שהוא טרוד בלימודו, וחייו תלויים בזה.

וְגָרְסִינַן בְּמסכת יוֹמָא (עב:), רַבִּי יוֹחָנָן רָמִי – הקשה סתירה לכאורה בין שני פסוקים, כְּתִיב (דברים י, א) 'וְעָשִׂיתָ לְךָ אֲרוֹן עֵץ', ומשמע שמשה רבינו עצמו יעשה את ארון העץ, וּכְתִיב בפסוק אחר (שמות כה, ה) 'וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים', ומשמע שבני ישראל יעשו את הארון. ותירץ רבי יוחנן, מִכָּאן יש ללמוד לְתַלְמִיד חָכָם, שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְצֻוִּין לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, ולכן אף שמשה רבינו נצטווה לעשות את הארון, חזרה התורה והטילה זאת על בני ישראל.

מביאה הגמרא מימרות נוספות בענין הנהגותיהם של תלמידי חכמים: נאמר בפסוק לגבי הארון (שם) 'מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ', וארון הברית מרמז על תלמידי חכמים, אָמַר רַבָּה, יש ללמוד מפסוק זה שכָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ – שאין פנימיותו טובה כהנהגתו החיצונית, אלא עושה עבירות בסתר, אֵינוֹ קרוי תַּלְמִיד חָכָם. אַבַּיֵּי, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים ש]רַבִּי אַבָּא אָמַר, נִקְרָא תּוֹעֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, טז) 'אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה', כלומר, איש השותה תורה כמים, ויש בליבו עוולה.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב – כיצד נדרש הפסוק (משלי יז, טז) 'לָמָּה זֶה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן' וְגו', אוֹי לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, כלומר, 'לקנות חכמה' היינו שלומד תורה, 'ולב אין' היינו שאינו מתכוון לקיים את לימודו, לפי שאין בו יראת שמים.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי, חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ בֵּיתָא – חבל על האדם שאין לו בית, וְתַרְעָא לְבֵיתָא עָבֵיד – ועושה שער לבית, כלומר, חבל על תלמיד חכם שאין בו יראת שמים, שהתורה היא כמו שער לבית, שהוא יראת שמים, ומי שלומד תורה ואין בו יראת שמים משול למי שיש לו שער ואין לו בית.

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן – אמר רבא לבני הישיבה, בְּמָטוּתָא מִינַיְיכוּ לָא תִּירְתוּן תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם – בבקשה ממכם, אל תגרמו לעצמכם לירש פעמיים גיהנם, כלומר, שאם הם לומדים תורה ואינם מקיימים, ייענשו בעולם הבא, ואף בעולם הזה אינם נהנים.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב – כיצד נדרש הפסוק 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה', יש לדרוש את הלשון 'שָׂם' כאילו נאמר 'סם', ללמדנו שאם זָכָה האדם, נַעֲשֵׂית לוֹ התורה סַם חַיִּים. לֹא זָכָה, שלומד כדי להתכבד ולקנטר את חבריו, ואינו מקיים את מה שלמד, נַעֲשֵׂית לוֹ התורה כסַם הַמָּוֶת, שנענש על לימוד שכזה.

הגמרא מבארת את גדרו, מהותו ודינו של 'תלמיד חכם': וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵיזֶהוּ – מי הוא הנקרא 'תַּלְמִיד חָכָם', והשיב, כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בִּדְבַר הֲלָכָה בְּכָל מָקוֹם, וְאוֹמְרָהּ – ויודע להשיב את ההלכה. וְאמְרִינַן – ואמרו בגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – מה הנפקא מינה מכך שהוא קרוי תלמיד חכם, וביארו, לְמִנּוּיֵהּ – למנותו פַּרְנָס לעסוק בצרכי הציבור. אִי בְּמַסֶכְתָּא – אם הוא בקי במסכת שהוא עוסק בה, ממנים אותו כפרנס בְּאַתְרֵיהּ – במקומו, בעירו. וְאִי בְּכֻלָּא תַּלְמוּדָא – ואם הוא בקי בכל הש"ס, ממנים אותו בְּרֵישׁ מְתִיבְתָא – להיות ראש הישיבה.

הגמרא ממשיכה לדרוש את הפסוק בישעיה (נח יג) 'אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי', 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ', ללמד שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכֲךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכֲךָ שֶׁל חוֹל. ומבררת הגמרא, מַאי הִיא – באיזה ענין שונה ההילוך בשבת מההילוך ביום חול, דְּלֹא לִפְסַע פְּסִיעָה גַּסָּה בְּשַׁבָּת – שלא יפסע האדם בשבת פסיעה גדולה. אָמַר לֵיהּ [רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי], וְכִי בַּחוֹל מִי הִתִּירָהּ – וכי ביום חול מותר לפסוע פסיעה גדולה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בַּחוֹל נַמִּי [-גם כן] אָסוּר, דְּאָמַר מַר, פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אַחַת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם, וכיון שדבר זה מחליש את כח הראיה, אסור לעשות כן אף בימות החול. אומרת הגמרא, בְּמַאי מַהֲדֵּר לָהּ – כיצד יכול האדם להחזיר את כח הראיה שנחלש, בְּקִדּוּשָׁא דְבֵי שִׁמְשֵׁי – בשתיית יין הקידוש של ליל שבת.