מסכת שבת, פרק טו, שיעור 170

בָּעָא מִנֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי – שאל רבי את רבי ישמעאל ברבי יוסי שאלה זו, מַהוּ – האם מותר לֶאֱכֹל אֲדָמָה בַּשַּׁבָּת לשם רפואה, כלומר, האם גזרו בזה איסור משום שחיקת סממנים, כפי שגזרו בשאר רפואות. אָמַר לוֹ רבי ישמעאל ברבי יוסי, אַף בַּחוֹל אָסוּר לאכול אדמה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַלְקֶה – מביא לידי חולי, וכמו שיבואר להלן.

אָמַר רַבִּי אַמִּי, כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל, כְּאִלּוּ אוֹכֵל מִבְּשַׂר אֲבוֹתָיו, שמתו ונקברו שם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, כְּאִלּוּ אוֹכֵל שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, דִּכְתִיב לגבי המבול, (בראשית ז, כג) 'וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם' וְגו', וכיון שכל בעלי החיים נימוחו שם, וכמו שיבואר, האוכל מעפר המקום נחשב כמי שאוכל שקצים ורמשים. ומבארת הגמרא מנין שבעלי החיים נימוחו בבבל, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ של בבל 'שִׁנְעָר', מלשון ניעור, שֶׁכָּל מֵתֵי מַבּוּל נִנְעֲרוּ לְשָׁם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ של בבל 'מְצוּלָה', כיון שֶׁכָּל מֵתֵי מַבּוּל נִצְלְלוּ לְשָׁם. מוסיפה הגמרא ואומרת: וּבְוַדַּאי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים דְּאָמְרִי – שאמרנו, של זמן המבול, אִתְמַחוּיֵי אִתְמַחוּ – נימחו ואבדו לגמרי, ואין באכילת העפר משום איסור שקצים ורמשים, [וְאָמְרֵי] – ואמרו בגמרא, דכֵּיוָן דְּמִילְקָא גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנָן – כיון שאכילת האדמה גורמת לחולי, גזרו בזה חכמים איסור כאילו אוכל שקצים ורמשים. ומבארת הגמרא מה הנזק שיש באכילת אדמה, כִּי הָא דְּהַהוּא גַּבְרָא – כמו אותו מעשה שהיה באדם דְּאָכַל גַּרְגַּשְׁתָּא – שאכל אדמה, וְאָכִיל תַּחֲלֵי – ואכל מין ירק ששמו שחלים, וְקָדְחָה לֵיהּ תַּחֲלֵי לְלִיבֵּיהּ – ונקלטו אותם שחלים באדמה בתוך מעיו, וגדלו שם עד שפגעו בליבו, ומת.

כפי שהתבאר לעיל אסור לרוץ בשבת, עתה מבאר הרי"ף מתי מותר ומצוה לרוץ, ואפילו בשבת: אָמַר רַבִּי זֵירָא, מֵרֵישׁ – בתחילה, כִּי הֲוָה חֲזֵינָא רַבָּנָן דַּהֲווֹ רַהֲטֵי בְּשַׁבַּתָּא לְפִּירְקָא – כשהייתי רואה את בני הישיבה רצים לשמוע את הדרשה בשבת, אֲמִינָא – הייתי אומר בליבי, קָא מְחַלְּלֵי רַבָּנָן שַׁבָּתָא – הרי הם מחללים את השבת בהנהגה זו, שהרי אסור לרוץ בשבת, וכפי שהתבאר לעיל, שאסור לרוץ בשבת. ממשיך רבי זירא ואומר, כֵּיוָן דְּשַׁמְעִיתָא לְהָא – אך לאחר ששמעתי מימרא זו, דְּאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יא, י) 'אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג' [כלומר, כמו שהחיות רצות ומתאספות לקול האריה, שהוא מלכם, כך יש לנו ללכת אחרי ה' (רד"ק)], אֲנָא נָמִי הֲוָה רְהִיטְנָא – אף אני רץ בשבת לשמיעת הדרשה.

דין נוסף בענין פסיעה גסה בשבת: אָמַר רַב הוּנָא, הָיָה האדם מְהַלֵּךְ בְּשַׁבָּת, וּפָגַע בְּאַמַּת הַמַּיִם החוֹצה את דרכו, אִם הָיָה יָכוֹל לְהַנִּיחַ רַגְלוֹ רִאשׁוֹנָה בצד השני של אמת המים קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר את רַגְלוֹ השְׁנִיָּה, מֻתָּר לעבור כך, וְאִם לָאו, אלא צריך לדלג באויר כדי להגיע לצד השני, אָסוּר. מַתְקִיף לֵיהּ – הקשה עליו רָבָא, אם כן, לדבריך, הֵיכִי לֵיעֲבִיד – כיצד ינהג אותו אדם, לֵיקִיף – וכי יקיף את כל אמת המים, לאורכה, עד שיגיע למקום שמסתיימת אמת המים ויוכל להמשיך בהילוכו, קָא מַפִיש בְּהִלּוּכָא – הרי הוא מרבה את דרך הליכתו, לִיעֲבָר – ואם תאמר שיעבור בתוך המים, זִימְנִין דְּמִיתְוַוסַּן מָאנֵיהּ בְּמַיָּא – והרי יתכן שיפלו בגדיו לתוך המים ויתרטבו, וְאָתֵי – ויבא לִידֵי סְחִיטָה. אומר רבא, אֶלָּא בְּהָא – באופן זה, כֵּיוָן דְּלֹא אֶפְשָׁר – כיון שאין אפשרות אחרת טובה יותר, (פסע ליה פסיעה גסה וקופץ לאמת המים ו)שַׁפִּיר דָּמִי – הדבר מותר, ורשאי לדלג בקפיצה מעל אמת המים. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.

דורשת הגמרא את המשך הפסוק בישעיה, העוסק בענין כיבוד השבת: 'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ', יש ללמוד מפסוק זה שרק חֲפָצֶיךָ – חפצי חולין של האדם, אֲסוּרִין בשבת, כגון לטייל בשדותיו ולראות מה צריך לתקן בהם. אבל חֶפְצֵי שָׁמַיִם, כגון קציבת צדקה ושידוכים, מֻתָּרִין בשבת.

עוד נאמר בפסוק, 'וְדַבֵּר דָּבָר', דורשת הגמרא, שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חוֹל, שלא ידבר בעניני מקח וממכר וחשבונותיו. דרשה נוספת: 'דַּבֵּר דָּבָר', ויש ללמוד מלשון זו שרק דִּבּוּר אָסוּר, אבל הִרְהוּר של חולין, מֻתָּר.

סְלִיקוּ לְהוּ וְאֵלּוּ קְשָׁרִים