מסכת שבת, פרק טז, שיעור 174

אָמַר רַב חִסְדָּא, לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם ביום שישי לְהוֹצָאַת שַׁבָּת – לטרוח ולהכין צרכי שבת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מז, ה) 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֶת אֲשֶׁר יָבִיאוּ', לְאַלְתָּר – משמע שמיד בשעת הבאת המן היו מכינים אותו, והבאת המן היתה בהשכמה, כמו שנאמר (שמות טז כא) 'וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר'.

אגב הלימוד הקודם, מביאה הגמרא דין נוסף שיש ללמוד מפרשת המן: אָמַר רַבִּי אַבָּא, חַיָיב אָדָם לִבְצוֹעַ – לפרוס עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת בִּסעודת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כב) 'לִקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה'. אָמַר רַב אַשִּׁי, חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא – ראיתי את רב כהנא, דְּנָקִיט תַּרְתֵּי – שהיה מחזיק בידיו שתי ככרות ומברך עליהם וּבָצַע חֲדָא – אך היה פורס רק לחם אחד, אָמַר – והסביר רב כהנא את טעמו, 'לִקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה' כְּתִיב – נאמר בפסוק, ודי בכך שנוטלים ביד שני לחמים, ואין צורך לבצוע את שניהם.

רַבִּי זֵירָא בָּצַע לֵיהּ אַכּוּלֵיא שֵׁירוּתֵיהּ – היה בוצע את כל הככרות שהיו לפניו, וכבוד שבת הוא, להראות שמחבב את סעודת השבת, להתחזק ולאכול הרבה. אָמַר לֵיהּ רַבִינָא לְרַב אַשִּׁי, וְהָא מֵיחְזֵי כְּרַעַבְתָּנוּתָא – הרי דבר זה נראה כרעבתנות, שבוצע בתחילת הסעודה את כל הככרות, ומדוע נהג כן רבי זירא. השיב לו רב אשי, כֵּיוָן דְּכָל יוֹמָא לֹא עָבֵיד – כיון שבכל יום לא היה עושה כן, וְהַשְׁתָּא הוּא דְּעָבֵיד – ורק עתה, בשבת, עשה כן, לֹא מֵיחְזֵי כְּרַעַבְתָּנוּתָא – אין זה נראה כרעבתנות, אלא כבוד שבת הוא.

רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי, כַּד הֲוֵי מִקְלַע לְהוּ רִפְתָּא דְּעֵרוּבָא – כשהיתה מזדמנת לידם פת של עירוב חצירות [כיון שלפעמים היה העירוב בבתי אחרים, ולפעמים בביתם], שָׁרוּ עֲלֵיה – היו מברכים על פת זו ברכת הַמּוֹצִיא, אָמְרֵי – ואמרו בטעם הדבר, כֵּיוָן דְּאִיתְעַבִידָא בֵּיהּ מִצְוָה חֲדָא נַעֲבִיד בֵּיהּ מִצְוָה אַחֲרִיתִי – כיון שנעשתה בפת זו מצוה אחת, של עירוב, ראוי לעשות בה מצוה נוספת, של ברכת המוציא.

שנינו במשנה, כֵּיצַד, נָפְלָה דְּלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת מַצִּילִין מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. הגמרא מביאה ברייתא בענין זה, של החיוב לאכול שלש סעודות בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כַּמָּה סְעוּדוֹת חַיָיב אָדָם לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת, שָׁלֹשׁ, אחת בלילה ושתים ביום. רַבִּי חִדְקָא אוֹמֵר, אַרְבַּע, אחת בלילה ושלש ביום.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁנֵיהֶם – חכמים ורבי חדקא שבברייתא, מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ – נחלקו בדרשת אותו הפסוק, שנאמר בפרשת המן (שמות טז, כח) 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה', ומכך שנכתבה תיבת 'היום' שלש פעמים בפסוק יש ללמוד דין שלש סעודות, אלא שנחלקו באופן הלימוד, רַבִּי חִידְקָא סָבַר, הַנֵי תְּלָתָא 'הַיּוֹם' דִּכְתִיבֵי – אותם שלש פעמים שנכתבה לשון 'היום', ללמד על שלש סעודות, היינו לְבַר מֵאוּרְתָא – מלבד סעודת הלילה, ונמצא שיחד עמה יש ארבע סעודות בשבת. וְרַבָּנָן סַבְרֵי – ואילו חכמים סוברים שאותן שלש סעודות הן בַּהֲדֵי דְּאוֹרְתָא – יחד עם סעודת הלילה.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן, שהחיוב הוא לאכול שלש סעודות בכל השבת, אחת בלילה ושתים ביום.

אגב דין שלש סעודות שהובא לעיל, מביאה הגמרא ברייתא בענין הדחת הכלים אחר הסעודה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, קְעָרוֹת שֶׁאָכְלוּ בָּהֶן עַרְבִית – בליל שבת, מַדִיחָן – מותר לאדם להדיחם כדי לֶאֱכוֹל בָּהֶן שַׁחֲרִית – בבוקר. ולאחר סעודת שַׁחֲרִית, מַדִיחָן האדם כדי לֶאֱכוֹל בָּהֶן בַּצָּהֳרַיִם. ואחר שאכל בהן בַּצָּהֳרַיִם, מַדִיחָן כדי לֶאֱכוֹל בָּהֶן בשעת הַמִּנְחָה [ואף שאין חיוב לאכול אלא שלש סעודות, מכל מקום אם רצונו לאכול יותר סעודות, רשאי להדיח כלים לצורך כך (תוספות רי"ד)] אבל מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה [-והלאה], עד צאת השבת, שׁוּב אֵינוֹ מֵדִיחַ, כיון שלא יזדקק להם בשבת זו, ואסור לטרוח בשבת לצורך ימות החול [ואף לא לצורך השבת הבאה]. אֲבָל כּוֹסוֹת וְקִיתּוֹנִיוֹת [-כדים] וּצְלוֹחִיוֹת [-ובקבוקים], שכל אלו משמשים לשתיה, מְדִיחָן וְהוֹלֵךְ – מותר להדיחן במשך כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ, ואפילו לאחר שעת המנחה, לְפִי שֶּׁאֵין קֶבַע לִשְׁתִיָּה – אין זמן קבוע לשתיה, ובכל זמן שהוא עשוי האדם לשתות, ונמצא שטורח לצורך השבת.

הגמרא מביאה מימרות נוספות בענין מעלת אכילת שלש סעודות בשבת: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, כָּל הַמְּקַיֵּם אכילת שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, נִצּוֹל מִשָּׁלֹשׁ פֻּרְעָנֻיּוֹת אלו, מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ – מהצרות שיהיו בזמן שלפני ביאת המשיח [ו'חבלו' הוא מלשון חבלי לידה]. וּמִדִּינָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם. וּמִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, שתהיה קודם ביאת המשיח. מבארת הגמרא מהיכן לומדים דברים אלו, ניצל מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דכְּתִיב הָכָא – שנאמר כאן, בפסוק שממנו לומדים חיוב זה לשון 'יוֹם', וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם, לגבי זמן ביאת המשיח לשון 'יוֹם', שנאמר בספר מלאכי (ג כג) 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא'. ניצל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כְּתִיב הָכָא לשון 'יוֹם', וּכְתִיב הָתָם, לגבי יום הדין שבו נידונים הרשעים לגיהנם, (צפניה א, טו) 'יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא'. וְכן ניצל מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, דכְּתִיב הָכָא 'יוֹם', וּכְתִיב הָתָם (יחזקאל לח, יח) 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל'.