מסכת שבת, פרק טז, שיעור 180

משנה

נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת דליקה שפרצה בשבת בבית ישראל, אֵין אוֹמְרִים לוֹ 'כַּבֵּה', כיון שאסור לישראל לצוות על גוי לעשות מלאכה עבורו, וְאין אומרים לו 'אַל תְּכַבֶּה', מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶם – אין הישראל מצווה על שביתת

הגוי בשבת, וכיון שעושה את המלאכה מרצונו, שלא מחמת ציווי ישראל, אין בכך איסור, הגם שהישראל נהנה מכך, כיון שעושה זאת לצורך עצמו, שיודע שיקבל שכר על כך. אבל ישראל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת בשבת, ועושה זאת כיון שהוא יודע שאביו רוצה בכך, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אלא מונעים אותו מכך, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶם – כיון שהישראל מצווה על שביתת בנו הקטן.

גמרא

אָמַר רַבִּי אַמִּי, בִּדְלֵקָה שנפלה בשבת, אף שאסור לישראל לומר לנכרי לכבות את האש בשבת, מכל מקום הִתִּירוּ לאדם לוֹמַר 'כָּל הַמְּכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד', אף שיש בכך רמז לנכרי שיכבה את האש ויקבל על כך שכר, והטעם שהתירו לו זאת, משום שיש בכך הפסד ממון (ריטב"א).

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מַעֲשֶׂה שֶּׁנָּפְלָה דְּלֵקָה בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן סִימָאִי, וּבָאוּ אַנְשֵׁי גִּיסְתְּרָא [-אנשי השלטון] שֶׁל צִפּוֹרִי לְכַבּוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאַפּוֹטְרוֹפּוּס שֶׁל מֶלֶךְ הָיָה, וְלֹא הִנִּיחָן יוסף בן סימאי לכבות, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְכִיבּוּהָ. וְלָעֶרֶב שִׁגֵּר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן [-מאותם גויים שבאו לכבות] שְׁתֵּי סְלָעִים, וּלְאִפַּרְכּוּס שֶׁבָּהֶם – לשר הממונה עליהם שלח חֲמִשִּׁים דִּינָרִין. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ, לֹא הָיָה צָרִיךְ לְכָךְ, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ, נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה, וכיון שבאו מעצמם היה רשאי להניחם לכבות.

משנה

המשנה ממשיכה לדון במניעת דליקה בשבת, ומוסיפה דינים שונים במניעת נזקים נוספים: כּוֹפִין – מותר לכפות קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר הדולק בשבת, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶּאֱחוֹז האש בַּקּוֹרָה של עץ שבתקרת הבית, באופן שנשאר אויר לנר, שלא יכבה. וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן, ובגמרא יבואר דין זה, וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִּשׁוֹךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּמקום ששמו עֲרָב, שכפו קערה על עקרב בשבת, וְאָמַר, חוֹשֵׁשׁ אֲנִי לוֹ מֵחַטָאת – חושש אני שהיה בכך איסור תורה, וחייב חטאת.

גמרא

שנינו במשנה, 'וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן'. אוֹקִימְנָא – והעמדנו בגמרא בְּצוֹאָה שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין, וכופים עליה כלי בִּשְׁבִיל הַקָּטָן המהלך בחצר ואינו יודע להזהר, שֶׁלֹּא יֻזַּק בָּהֶן. וְדין זה, שכופים כלי על צואה של תרנגולים, היינו דווקא בֶחָצֵר אַחֶרֶת, שאין בני אדם דרים בה, אלא שחוששים שיבא לשם קטן, אֲבָל צוֹאָה שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין וְשֶׁל בְּנֵי אָדָם וּבְאוֹתָהּ חָצֵר שנמצאים בה בני אדם, אין צורך לכפות עליה כלי, אלא מֻתָּר לְכַבְּדָהּ וּלְהוֹצִיאָהּ לְבֵית הַכִּסֵּא, דִּגְרָף שֶׁל רְעִי מְטַלְטְלִינָן לֵיהּ וּמַפְקִינָן לֵיהּ – שהרי מותר לטלטל ולהוציא כלי מאוס מהחצר, אף שהוא מוקצה, כיון שהוצאתו היא לצורך בני האדם הדרים בחצר.

שנינו במשנה שמותר לכפות כלי על עקרב, כדי שלא יישך. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, חֲמִשָּׁה בעלי חיים נֶהֱרָגִין בְּשַׁבָּת – מותר להורגם בשבת אפילו אם אינם רצים אחר האדם, כיון שסכנתם מרובה, וְאֵלּוּ הֵן, זְבוּב שֶׁבְּמִצְרַיִם, וְצִרְעָה שֶׁבְּנִינְוֵה, וְעַקְרָב שֶׁבְּהָדַיֵיב, וְנָחָשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכֶלֶב שׁוֹטֶה בְּכָל מָקוֹם. וְאילו שְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין, אִם הָיוּ רָצִין אַחֲרָיו להזיקו, מֻתָּר לְהָרְגָן לְדִבְרֵי הַכֹּל.