מסכת שבת, פרק ט, משנה ב

משנה ב: מִנַּיִן לַסְּפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָה וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, זַרְעָהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ:

משנה ב: משנתנו ממשיכה להביא דינים נוספים שיש להם סמך ורמז בפסוקים: מִנַּיִן לַסְּפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה לעולם, ואינה מקבלת טומאה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) 'דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם', ולכאורה אין כל חידוש בפסוק, שהרי ברור שהאניה עושה את דרכה בלב ים, אלא בא הפסוק להקיש ולדמות את הספינה לים, כשם שהים אינו מקבל טומאה, אף ספינה אינה מקבלת טומאה.

להבנת ההלכה הבאה יש להקדים כי אף שאסור לזרוע כלאיים, והיינו מיני זרעים שונים המעורבים יחד, הולכים בזה אחר מראית העין, ולכן יש מקומות שיש צורך להרחיק יותר, כדי שלא תהיה הזריעה נראית ככלאיים.

מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא בגודל שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה מיני זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה מינים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, כלומר, מין אחד בכל צד, לכל אורכו, מלבד קרנות הערוגה שאותם יש להשאיר ריקנים, כדי שלא יתערבו המינים, ומשאירים בכל קרן זוית טפח ריק, ונמצא המרחק בין המין שבדרום למין שבמזרח מעט יותר מטפח, וכן בשאר הזויות, וְזורעים עוד מין אֶחָד, חמישי, בָּאֶמְצַע, זרע אחד בלבד, כדי שיהא מרחק של שלשה טפחים בינו לבין הזרעים שבצדדים [ואף שבזויות מספיק מרחק קטן יותר, היינו כיון שקרן הזוית עצמה מהווה היכר והבדל בין הזרעים, אבל בזרע האמצעי, שאין לו היכר, יש צורך במרחק גדול יותר בינו לבין שאר הזרעים שבצדדים], ומנין לומדים שרק חמשה מינים ניתן לזרוע בערוגה אחת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) 'כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָה וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ', ודרשו כך: 'תוציא' היינו זרע אחד, 'צמחה' היינו זרע אחד, 'זירועיה', היינו שני זרעים, שהרי 'זַרְעָהּ' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'זֵרוּעֶיהָ', לשון רבים, ו'תצמיח' היינו זרע נוסף, הרי שרמוזים בפסוק זה חמשה זרעים [ואף שאינם יונקים זה מזה, היה מקום לומר שנחשב הדבר כעירבוביא, ואסור, ומהפסוק יש ללמוד שאין זה נחשב ערבוב (תוספות)].