מסכת שבת, פרק יא, שיעור 150

פרק זה עוסק באופנים שונים של הוצאה והכנסה מרשות לרשות בשבת על ידי זריקה או הושטה, ודיניהם:
הַזּוֹרֵק דבר [שיש בו שיעור הוצאה, כפי שהתבאר לעיל] מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, חַיָּב. ואם זרק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד אחת לִרְשׁוּת הַיָּחִיד שניה, וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, ונמצא שעבר החפץ באויר רשות הרבים ולא נח בו, רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב, כיון שהוא סובר שכשקלט אויר רשות הרבים את החפץ הרי זה כאילו הונח בו, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, כיון שאין קליטת האויר נחשבת כהנחה.

המשנה מבארת עתה את דין המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, לדעת חכמים: כֵּיצַד, שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת – מרפסות זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, העומדות בַּאויר רְשׁוּת הָרַבִּים, והן עצמן רשות היחיד, ורוחב רשות הרבים ביניהן, הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק חפץ מִרשות היחיד זּוֹ לִרשות היחיד זוֹ, ונמצא שעבר החפץ לרוחב רשות הרבים, פָּטוּר, כיון שלא נח החפץ ברשות הרבים.

אמנם אם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בִּדְיוּטָא אַחַת, לאורך רשות הרבים, הַזּוֹרֵק פָּטוּר, שהרי לא נח ברשות  הרבים, וכדעת חכמים שהתבארה לעיל. וְהַמּוֹשִׁיט מזו לזו דרך אויר רשות הרבים, חַיָּב, לפי שֶׁכָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם במשכן, שהיו שְׁתֵּי עֲגָלוֹת שמניחים עליהם את קרשי המשכן עומדות זוֹ אַחַר זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, והיו מוֹשִׁיטִין אֶת הַקְרָשִׁים מִזּוֹ לָזוֹ, לאורך רשות הרבים, אֲבָל לֹא היו זוֹרְקִין את הקרשים, כיון שהיו כבדים ביותר. ולכן המושיט חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אורך רשות הרבים, חייב, ואילו המושיט דרך רוחב רשות הרבים, או הזורק אפילו לאורך רשות הרבים, פטור.

חוּלְיַת הַבּוֹר – העפר שהוצא מהבור ונערם סביבותיו, וְכן הַסֶּלַע, שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וּרְחָבִין אַרְבָּעָה, דינם כרשות היחיד, ולכן הַנּוֹטֵל מֵהֶן ומניח ברשות הרבים, וְכן הַנּוֹתֵן עַל גַּבָּן את מה שעקר מרשות הרבים, חַיָּב, אך אם היה שיעורם פָּחוֹת מִכַּאן, שלא היה בגובהם עשרה או שלא היה ברוחבן ארבעה, פָּטוּר.

כשם שהמוציא מרשות לרשות חייב, כך המעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, חייב. המשנה מביאה את הדינים באופנים שונים של טלטול זה: הַזּוֹרֵק חפץ אַרְבַּע אַמּוֹת ברשות הרבים, ונח בַּכֹּתֶל, כגון שהיתה זו דבילה שמנה, ונדבקה בקיר, אם היה זה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי דינו כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר, ופטור, כיון שרשות הרבים אינה אלא עד גובה עשרה טפחים, ולמעלה מכך הרי זה 'מקום פטור', ואינו חייב על מה שנחה שם. אך אם נחה הדבילה בכותל לְמַטָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הוא כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ, וחייב. וְהַזּוֹרֵק בָּאָרֶץ אַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּב.

זָרַק לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, ונח שם, וְאחר כך נִתְגַּלְגֵּל החפץ חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, פָּטוּר, שהרי לא התכוון לכך שימשיך החפץ להתגלגל למרחק זה. זרק חפץ חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, ונח שם, ואחר כך חזר וְנִתְגַּלְגֵּל החפץ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּב, שהרי מיד כשנח מחוץ לארבע אמות התקיימה מחשבתו ונגמרה העבירה, והתחייב.

המשנה מבארת עתה את דין הזורק ב'כרמלית', והיא רשות שמן התורה מותר לטלטל בה, וגזרו בה חכמים איסור: וְהַזּוֹרֵק חפץ בַּיָּם למרחק של אַרְבַּע אַמּוֹת או יותר, פָּטוּר, לפי שאין זה רשות הרבים דאורייתא. אִם הָיָה רְקָק מַיִם – מקום שמים מועטים עוברים בו, מעורבים ברפש וטיט, שֶׁרְשׁוּת הָרַבִּים מְהַלֶּכֶת בּוֹ – שהיה רקק זה באמצע רשות הרבים ואנשים מהלכים בו, דין מקום זה כרשות הרבים, והַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ במרחק אַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּב. וְכַמָּה הוּא עומקו של רְקָק מַיִם, שניתן להחשיבו כרשות הרבים, כל שהוא פָּחוֹת מֵעומק של עֲשָׂרָה טְפָחִים, חוזרת המשנה ואומרת, היה רְקָק מַיִם, וּרְשׁוּת הָרַבִּים מְהַלֶּכֶת בּוֹ, הַזּוֹרֵק בְּתוֹכוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּב, וכפלה המשנה את דבריה כדי לחדש שאף אם רקק מים זה רחב ארבע אמות, דינו כרשות הרבים. ועוד, שאף אם הילוך הרבים אינו אלא על ידי הדחק, מכל מקום דינו כרשות הרבים.

הַזּוֹרֵק מִן הַיָּם, שהוא כרמלית, לִרשות הרבים שביַּבָּשָׁה, וּמִן הַיַּבָּשָׁה לַיָּם, וְכן הזורק מִן הַיָּם לַסְּפִינָה, שדינה כרשות היחיד, וּמִן הַסְּפִינָה לַיָּם, וּמִן הַסְּפִינָה האחת לַחֲבֶרְתָּהּ, פָּטוּר.

היו הסְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בָזוֹ, והן שייכות לשני בני אדם שונים, מְטַלְטְלִין לכתחילה מִזּוֹ לָזוֹ על ידי עשיית עירוב חצירות, וכמו בשתי חצירות של שני בני אדם הסמוכות זו לזו. אִם אֵינָן קְשׁוּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מּוּקָּפוֹת – סמוכות זו לזו, אֵין מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ, כיון שכאשר ייפרדו זו מזו יתבטל העירוב.