מסכת שבת, פרק י, שיעור 149

גמרא

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַחְלֹקֶת רבי אליעזר וחכמים שבמשנתנו, לגבי התולש שערה מגופו, היינו בתולש בְּיָד, שבזה פוטרים חכמים כיון שאין זו דרך גזיזה, אֲבָל אם עשה כן בִּכְלִי, דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אף באופן שתלש שערה בידו, מַחְלֹקֶת לְעַצְמוֹ – נחלקו רק באופן שעשה כן האדם לעצמו, לפי שיכול לאמן ידו יפה שיוכל לגזוז שערותיו בידו, והרי זה כדרך גזיזה, אֲבָל אם עשה כן לַחֲבֵירוֹ, דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר, כיון שאינו יכול לאמן ידו היטב שיוכל לגזוז את שערות חבירו ביד כראוי, ואין זה נחשב כדרך גזיזה בחול.

שנינו במשנה, וְכֵן שְׂעָרוֹ וְכֵן שְׂפָמוֹ. תָּאנָא – שנינו בברייתא, הַנּוֹטֵל מְלֹא פִּי הַזּוּג בְּשַׁבָּת – הגוזר בשבת שערות הממלאות את פי המספריים, חַיָּיב. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוּא שיעור זה של 'מְלֹא פִּי הַזּוּג', אָמַר רַב יְהוּדָה, שְׁתַּיִם – שתי שערות. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, הַנּוֹטֵל מְלֹא פִּי הַזּוּג, חַיָּיב. ומבארת הברייתא עצמה, וְכַמָּה מְלֹא פִּי הַזּוּג, שְׁתַּיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אפילו שערה אַחַת. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בִּמְלַקֵּט שערות לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת, וַאֲפִילוּ שערה אַחַת, חַיָּיב, כיון שהוא מקפיד אפילו על שערה אחת, כדי שלא ייראה זקן. מוסיפה הברייתא, וְדָבָר זֶה אֲפִילוּ בַּחוֹל אָסוּר, מִשּׁוּם 'לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה', שדרך הנשים להקפיד על כך.

שנינו במשנה שאסור ליטול צפרניים בשבת, הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, צִפֹּרֶן שֶׁפָּרְשָׁה [-נתלשה] רֻבָּהּ, וְכן צִיצִין – רצועות עור דקות שֶׁפֵּרְשׁוּ רֻבָּן מהבשר שסביב צפרני האצבעות, בְּיָד, מֻתָּר לתולשן לגמרי. בִּכְלִי, פָּטוּר העושה כן, אֲבָל אָסוּר לעשות כן לכתחילה. לֹא פֵּרַשׁ רֻבָּן, לתולשן בְּיָד, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, גזירה שמא יבוא לעשות כן בכלי. {רבי שמעון בן אלעזר אומר} והתולשן בִּכְלִי חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב יְהוּדָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אָמַר רַבָּהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְהוּא – ובתנאי שֶׁפֵּרְשׁוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה – לצד הגוף, וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ בכך, אבל אם פירשו לצד השני, אף אם פרשו רובן, אסור לתולשן אפילו ביד [ויש מפרשים ש'כלפי מעלה' היינו כלפי החלק העליון של האצבע].

הסוגיא שלפנינו דנה בדין כיבוד וריבוץ הבית בשבת: אַמֵימָר, שָׁרָא זִילְחָא בִּמְחוֹזָא, פֵּירוּשׁ, הִתִּיר רִבּוּץ הַבַּיִת בשבת בְּעיר מְחוֹזָא, שֶׁהָיוּ הַקַּרְקָעוֹת שֶׁלָּהֶן מחופים בְּשַׁיִשׁ, וביאר את ההיתר, טַעֲמָא מַאי אָמוּר רַבָּנָן – מה הטעם שאסרו חכמים לשטוף את הקרקע בשבת במים, דִּלְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמוֹת – שמא יבא להשוות את הגומות שבקרקע, ועובר בכך על מלאכת בונה. הָכָא לֵיכָּא גּוּמוֹת – כאן, במקום שמרצפים בשיש, אין גומות כלל, ולא שייכת גזירה זו.

רָבָא תּוֹסְפָאָה אַשְׁכְּחֵיהּ – מצאו לְרָבִינָא, דְּקָא מִצְטַעֵר מֵהַבְלָא – שהיה מצטער מההבל שהתרבה באויר מחמת האבק, כיון שלא ריבצו את עפר הקרקע במים. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שהמעשה היה באמוראים אלו, מַר קְשִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב אַשִּׁי, דְּקָא מִצְטַעֵר מֵהַבְלָא, וממשיכה הגמרא במעשה, אָמַר לֵיהּ – אמר לו רבא תוספאה לרבינא [או מר קשישא לרב אשי], לֹא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דְּתַנְיָא – האם אינך סובר כאמור בברייתא זו, שכך שנינו בה, הָרוֹצֶה לְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת באופן המותר, מֵבִיא עֲרֵיבָה [-קערה גדולה] מְלֵיאָה מַיִם, וְרוֹחֵץ פָּנָיו בְּזָוִית זוֹ של הבית, וְרַגְלָיו בְּזָוִית זוֹ, וְיָדָיו בְּזָוִית זוֹ, וּמתוך כך נִמְצָא הַבַּיִת מִתְרַבֵּץ מֵאֵלָיו, וכיון שאינו עושה זאת באופן שניכר שכוונתו לריבוץ, הדבר מותר. אָמַר לֵיהּ – השיב לו, לָאו אַדַּעְתָּאִי – לא זכרתי ברייתא זו, לנהוג כעיצה המובאת בה [ויש אומרים שתשובתו היתה שאינו סובר להלכה כברייתא זו].

מביאה הגמרא ברייתא בענין דומה: תַּנָּא – שנינו בברייתא, אִשָּׁה חֲכָמָה – אשת תלמיד חכם, או בת תלמיד חכם, ששמעה דבר זה מבעלה או מאביה, מְרַבֶּצֶת בֵּיתָהּ בְּשַׁבָּת באופן המותר, על ידי ששוטפת קערות בזוית זו, וכוסות בזוית זו וכדומה, עד שנמצא הבית מתרבץ מאליו.

מוסיף הרי"ף, וְהָאִידְּנָא – ועתה, דִּסְבִירָא לָן – שאנו פוסקים הלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, ש'דבר שאין מתכוין' מותר, והרי אין כוונת המרבץ את הבית להשוות גומות, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה שָׁרִי – מותר לכתחילה לרבץ את הבית, אף שיש עפר בקרקעיתו, כיון שאינו מתכוון להשוות גומות.

סְלִיקוּ לְהוּ הַמַּצְנִּיעַ