מסכת שבת, פרק יט, שיעור 206

משנה

משנתנו מבארת את דינו של אדם שמל בשבת בטעות תינוק שלא היה צריך למולו. יש להקדים שאף שמילה דוחה את השבת, היינו רק מילה ביום השמיני, אך מילה שלא בזמנה [אחר היום השמיני, אף שיש בכך מצוה], אינה דוחה שבת:

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, אֶחָד היה צריך לָמוּל בַּשַּׁבָּת, שזהו יום השמיני ללידתו, וְאֶחָד – התינוק האחר, לָמוּל בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, ובשבת עדיין לא עברו עליו שמונה ימים, וְשָׁכַח – טעה ביניהם, וּמָל אֶת התינוק שֶׁל אַחַר הַשַּׁבָּת, בַּשַּׁבָּת, חַיָּב חטאת, שהרי עשה חבורה בתינוק, ואין בכך מצוה כלל, שהרי קודם היום השמיני אין כל מצוה במילה.

דין נוסף, אם היו לו שני תינוקות, אֶחָד לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת, ועדיין לא מלו אותו, וְאֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל אֶת התינוק שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, בַּשַּׁבָּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָאת, כיון שמילה זו אינה דוחה את השבת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר, כיון שהיה טרוד בקיום מצוה הדוחה את השבת, והיינו במילת התינוק שזמנו למול בשבת, ואף על פי שטעה קיים מצוה במילת התינוק שנולד בערב שבת, ואף שמילה זו אינה דוחה את השבת כיון שאינה בזמנה, מכל מקום באופן כזה אין חיוב חטאת.

המשנה מבארת עתה את דינו של תינוק שזמן מילתו מסופק, או שחל בשבת או ביום טוב וכיוצא בזה: קָטָן, שאינו חולה, נִמּוֹל לפעמים לִשְׁמוֹנָה ימים ללידתו, ולפעמים לְתִשְׁעָה, וְלַעֲשָׂרָה, וּלְאַחַד עָשָׂר, וְלִשְׁנֵים עָשָׂר, לֹא פָחוֹת – לא קודם יום השמיני [ואפילו אם יודע שלא יזדמן לו אחר כך מוהל], וְלֹא יוֹתֵר – אין אפשרות שזמן המילה הראוי ידחה יותר מימים אלו. ומבארת המשנה את כל האופנים: כֵיצַד, כְּדַרְכּוֹ – אם אין ספק בזמן לידתו, נימול לִשְׁמוֹנָה, ואף בשבת או ביום טוב.

נוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שהוא ספק יום ספק לילה, נִמּוֹל לְתִשְׁעָה, כלומר ליום שהוא ספק יום תשיעי ללידתו.

נולד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְעֶרֶב שַׁבָּת, נימול לַעֲשָׂרָה, כיון שיש ספק אם מילתו צריכה להיות ביום שישי או בשבת, ומספק אין מלים אותו בשישי שמא זהו קודם זמנו, ואף לא בשבת כיון שיתכן ואין זה זמנו, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת. ובאותו אופן, אם חל יוֹם טוֹב מיד אַחַר השַׁבָּת, נימול לְיום האַחַד עָשָׂר, כיון שמילה שלא בזמנה אינה דוחה גם את יום טוב. היו שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מיד לאחר השבת, נִמּוֹל לִשְׁנֵים עָשָׂר יום.

קָטָן הַחוֹלֶה, ויש סכנה למולו, אֵין מוֹהֲלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא.

גמרא

גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹצֵא דֹּפֶן (נדה מב), הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – מעשה באדם שבא לפני רבא, ואָמַר לוֹ, מַהוּ לְמִימְהַלֵיהּ בְּשַׁבָּת – האם מותר למול בשבת. אָמַר לוֹ, שַׁפִּיר דָּמִי – הדבר מותר. בָּתַר דְּנָפַק – לאחר שיצא אותו אדם מלפני רבא, אָמַר רָבָא, סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּלֹא יָדַע הַאי גַּבְרָא דְּשָׁרִי לְמִימְהַל בְּשַׁבַּתָּא – וכי יעלה על הדעת שלא ידע אדם זה שמותר למול תינוק בשבת, ודאי כוונה אחרת היתה בשאלתו. אַהַדְרֵיהּ – החזירו רבא לפניו ואָמַר לוֹ, אֵימָא אִיזִי גּוּפָא דְּעוּבְדָא הֵיכִי הֲוָה – אמור לי, חביבי, איך בדיוק היה המעשה, שעליו שאלת את שאלתך. אָמַר לוֹ – השיב אותו אדם לרבא, שַׁמְעִיתֵיהּ דְּעַיִיק בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בבין השמשות של כניסת שבת כבר שמעתי את התינוק כשהוא בוכה, וְלֹא אִיתְיְלִיד עַד דְּאַחְשִׁיךְ – אך לא נולד עד שכבר נכנסה שבת, ולכן סברתי שיש למולו בשבת שאחריה, שהוא יום השמיני ללידתו הגמורה. אָמַר לוֹ רבא, אין הדבר כפי שסברת, שנולד רק אחר שנכנסה השבת, אלא הַהוּא – אותו תינוק, הוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לִפְּרוֹזְדוֹר הֲוָה – כבר בבין השמשות הוציא ראשו מרחם אמו, דְּאִי לֹא אַפִּיק לֹא הֲוָה מֵעִיק – שאם לא היה יוצא, לא היה יכול לבכות, דְּכַמָּה דְּאִיתֵיהּ בִּמְעֵי אִימֵּיהּ – שהרי כל זמן שהוא ברחם אמו, פִּיו סָתוּם וְטַבּוּרוֹ פָתוּחַ, וְכיון שכך, הֲוָה לֵיהּ – הרי הוא נוֹלָד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שזהו ספק, ואין ידוע אם מילתו בשישי או בשבת, וְהַוְיָא לָהּ – והרי מילה זו היא ספק מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, שהרי אם אותו בין השמשות היה עדיין יום, נמצא ששבת הוא יום תשיעי ללידתו, וּמִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ לֹא דַּחְיָּא – אינה דוחה שַׁבָּת.

שנינו במשנה, 'קָטָן הַחוֹלֶה אֵין מוֹהַלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא'. אָמַר שְׁמוּאֵל, חֲלָצְתוֹ חַמָּה – לאחר שהבריא, נוֹתְנִין לוֹ כָּל שִׁבְעָה לְהַבְרוֹתוֹ – מניחים אותו שבעה ימים להבריא לחלוטין, ורק אחר כך מלים אותו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מִי בָּעִינָן 'מֵעֵת לְעֵת' אוֹ לֹא – האם אותם שבעה ימים שממתינים לו, הם 'מעת לעת', או שדי במקצת היום האחרון. וְאִיפְשִׁיטָא – ונפשט ספק זה, דְּבָעִינַן הַנֵי – שיש צורך באותם שִׁבְעָה ימים מֵעֵת לְעֵת.