מסכת שבת, פרק כב, שיעור 228

אָמַר רַב הוּנָא, הַמְנַעֵר טַלִּיתוֹ בְּשַׁבָּת מהעפר שעליה, חַיָּב חַטָּאת, משום שבמעשה זה הוא מנקה את הטלית, והרי זו מלאכת 'מלבן'. מוסיפה הגמרא תנאים לאיסור זה, וְלֹא אֲמָרָן – ולא אמרנו דין זה, שיש איסור תורה בכך, אֶלָּא בְּחַדְתֵּי – רק בטלית חדשה, שדרך האדם להקפיד על עפר שיש בה, אֲבָל בְּעַתִּיקֵי – בטלית ישנה, שאין דרך בני אדם להקפיד על עפר שיש עליה, לֵית לָן בָּהּ – אין בכך איסור. וּבְחַדְתֵּי נַמֵּי – ואף בטלית חדשה לֹא אֲמָרָן שאסור לנערה, אֶלָּא בְּאוּכְמֵי – רק בבגד שחור, שהעפרורית ניכרת בו, ואדם מקפיד על כך, אֲבָל בְּחִיוְרֵי וְסוּמְקֵי – אך בטלית לבנה או אדומה, לֵית לָן בָּהּ – אין בכך איסור. וְהוּא דְּקָפִּיד עֲלַיְיהוּ – ובתנאי שהוא מקפיד על נקיון הבגד, אך ללא זאת אין איסור בדבר, אף בבגד חדש ושחור.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: עוּלָא, אִיקְלַע – הזדמן לַעיר פּוּמְבְּדִיתָא, ושהה שם בשבת, חֲזִנְהוּ לְרַבָּנָן דְּנַפְּצֵי גְּלִימַיְהוּ – ראה את בני הישיבה שמנערים את גלימותיהם, אָמַר לְהוּ – אמר להם, הָא קָא מְחַלְּלֵי רַבָּנָן שַׁבְּתָא – הרי מחללים אתם את השבת, כיון שהיו גלימותיהם שחורות. אָמַר לְהוּ רַב יְהוּדָה לבני הישיבה, נַפְּצֵי לֵיהּ בְּאַפֵּיהּ – נערו את גלימותיכם בפני עולא, ואל תחששו לדבריו, אֲנָן לָא קָפְדִינַן וְלֹא מִידֵי – אין אנו מקפידים כלל שלא ללבוש את הגלימה ללא ניעור, וממילא אין זה נחשב ליבון, והדבר מותר בשבת [ביארנו את הסוגיא על פי שיטת רש"י, שיש איסור ליבון בניעור עפר. אמנם שיטת  תוספות ועוד ראשונים שאין בכך משום ליבון, אלא הסוגיא עוסקת בניעור טל, וכמו במעשה המובא להלן בסמוך].

אַבַּיֵי הֲוָה קָאִי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – אביי היה עומד לפני רב יוסף, אָמַר לֵיהּ – אמר לו רב יוסף [שהיה רבו], הַב לִי כּוּמְתָּאֵי – תן לי את כובעי. הֲוָה אִיכָּא טַלָּא עֲלָהּ – היו טיפות טל על גבי הכובע, וַהֲוָה קָא מִיחְסַם לְמֵיהֲבָה נִיהֲלֵיהּ – וחשש אביי לנער את הכובע לפני שיתננו לרב יוסף, מחשש ליבון. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, נְפוּץ שָׁדֵי – נַעֵר והשלך את הטל, ואל תחשוש לאיסור, אֲנָן לֹא קַפְּדִינָן וְלֹא מִידֵי – אין אנו מקפידים כלל על כך שלא יהא טל על הכובע, וממילא אין בזה משום איסור ליבון.

הגמרא מבארת עתה דיני טלטול השייכים ביציאה עם בגד, שאינו לבוש בו אלא מניחו עליו: אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית שלא כדרך לבישה ועיטוף בה, אלא כשהיא מְקֻפֶּלֶת וּמֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ בְּשַׁבָּת, והוציאה כך מרשות לרשות או שטלטלה ארבע אמות ברשות הרבים, חַיָּב חַטָּאת, כיון שאין זו דרך לבישה, אלא דרך נשיאת משא, ואין זו הוצאה שלא כדרך המותרת מן מהתורה, כיון שדרך בני אדם לטלטל כך את טליתותיהן. מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, סוֹחֲרֵי כְּסוּת הַיּוֹצְאִין בשבת בְּטַלִּית מְקֻפֶּלֶת וּמֻנַּחַת לָהֶן עַל כִּתְפֵיהֶן, חַיָּבִין חַטָּאת, ומוסיפה הברייתא, וְלֹא סוֹחֲרֵי כְּסוּת בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא בכָל אָדָם הדין כן, אֶלָּא שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל סוֹחֲרֵי כְּסוּת לָצֵאת בְּכָךְ, ולכן נקטה הברייתא דוגמא זו. וְחֶנְוָנִי הַיּוֹצֵא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ, אף שאינו נושאן בידיו ממש, חַיָּב חַטָּאת, כיון שדרך בני אדם להוציא כך את מעותיהם, וְלֹא לגבי חֶנְוָנִי בִּלְבַד אָמְרוּ דין זה, אֶלָּא אף לגבי כָּל אָדָם הדין כן, אֶלָּא שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי לָצֵאת בְּכָךְ. הָרַטָּנִין – הרצים, יוֹצְאִין בַּסּוּדָר שֶׁעַל כִּתְפֵיהֶן בְּשַׁבָּת, כיון שזו דרך לבישה, ואין זה נחשב טלטול. מוסיפה הברייתא, וְלֹא רַטָּנִין בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אף כָּל אָדָם רשאי לצאת בסודר המונח על כתפיו, אֶלָּא שנקטה הברייתא רטנין, לפי שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל רַטָּנִין לָצֵאת בְּכָךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְּהוֹרְקְנוֹס בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, שֶׁיָּצָא בַּסּוּדָר שֶׁעַל כְּתֵפוֹ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁנִּימָא אַחַת קְשׁוּרָה לוֹ עַל אֶצְבָּעוֹ – היה חוט מהסודר קשור באצבעו, כדי שלא יפול הסודר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִימָא קְשׁוּרָה לוֹ עַל אֶצְבָּעוֹ, גם כן מותר לצאת כך לרשות הרבים, וכפי שכתבה הברייתא.

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן (מִשְּׁמֵיהּ  דְּרַב) [בַר רַב] חִסְדָּא, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַבִּי יוֹחָנָן, מותר לצאת לרשות הרבים בסודר המונח על כתפו, ואַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִימָא קְשׁוּרָה לוֹ עַל אֶצְבָּעוֹ, כיון שזו דרך לבישה. עוּלָא, אִיקְלַע לְבֵי – הזדמן לביתו של אַסִּי בֶּן הִינוֹ, בְּעָא מִינֵיהּ – שאל אסי בן הינו את עולא, מַהוּ לַעֲשׂוֹת מַרְזֵב בְּשַׁבָּת – האם מותר לצאת לרשות הרבים כשהאדם עטוף בבגד באופן מסוים, כפי שיבואר להלן. אָמַר לֵיהּ – השיב לו עולא, הָכִי – כך אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָסוּר. מבררת הגמרא, מַאי – מה הוא אותו 'מַרְזֵב' האמור כאן. אָמַר רַבִּי זֵירָא, כִּישֵׁי בַּבְלַיְתָא – עיטוף הדומה לאגודת ירק [המכונה 'כישא'] שהיו נוהגים לעשות בבבל בהתעטפותם בבגד. ומבאר הרי"ף, יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי 'מַרְזֵב' זֶה היינו כְּשֶׁמִּתְעַטֵּף אָדָם בִּסְדִינוֹ – בבגדו העליון והרחב, וּמְקַפֵּל שְׁנֵי קְצוֹתֶיהָ הימניות של הטלית, העליונה והתחתונה, כְּמִין {דרך קפול} [מַרְזֵב], וְיַנִּיחֶנָּהּ עַל כְּתֵפוֹ הַשְּׂמָאלִי. וְיַחֲזֹר וִיקַפֵּל שְׁאָר טַלִּית שֶׁמְּשֻׁלְשָׁל בְּצִדּוֹ הַיָּמִין, וְיַנִּיחֶנָּהּ עַל כְּתֵפוֹ הַיָּמִין. וְנִמְצָא טַלִּיתוֹ מְקֻפֶּלֶת מִכָּאן וּמִכָּאן, וּמְשֻׁלְשֶׁלֶת עַל כְּתֵפוֹ – וקצוות הטלית מונחות על כתפו, וַחֲלָלוֹ של הבגד כְּנֶגֶד הַשִּׁדְרָה, וְנִרְאֶה כְּמַרְזֵב. וּבָעִנְיָן הַזֶּה – וקיפול הטלית באופן זה מכונה 'כִּישֵׁי בַּבְלַיְתָא', על שם אגודות הירק שהיו מצויות במקומם, שֶׁהָיוּ קוֹשְׁרִין את חבילת הירק בשְׁתֵּי כְּרִיכוֹת, וְקוֹרִין אוֹתָהּ 'כִּישָׁא', וכיון שאין זה נחשב דרך מלבוש אלא דרך משא, אמר רבי אלעזר שאסור לצאת כך לרשות הרבים.

רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא – רבי ירמיה היה יושב לפני רבי זירא, והיה לבוש בטליתו כשהיא מקופלת באופן מסוים, אָמַר לֵיהּ – שאל רבי ירמיה את רבי זירא, הָכֵי מַאי – האופן שבו התעטפתי בטלית, האם מותר לצאת כך בשבת, או שאין זו דרך לבישה, והרי זה טלטול. אָמַר לֵיהּ, אָסוּר. התעטף רבי ירמיה בטליתו בצורה אחרת וחזר ושאלו, וְהָכֵי מַאי – והיאך הדין באופן זה. אָמַר לֵיהּ רבי זירא, אף באופן זה אָסוּר. אָמַר רַב פָּפָּא, נְקֹט הַאי כְּלָלָא בְּיָדְךָ – תפוס בידך כלל זה, כָּל אֲדַעְתָּא לְכִנּוּפֵי – כל עיטוף שנעשה על דעת לאסוף את קצוות הטלית כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלו (רמב"ם), אָסוּר, כיון שאין זו דרך לבישה, אלא דרך טלטול. כָּל אֲדַעְתָּא – כל דבר שנעשה כְּדֵי לְהִתְנָּאוֹת בּוֹ בעיטופו, שַׁפִּיר דָּמִי – הדבר מותר, כיון שדרך לבישה היא. כִּי הָא – וכמו דְּרַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אָדִי מִתְנָאֶה בִּסְדִינוֹ [הֲוָה] – היתה דרכו בימות החול לאחר שהתעטף בטליתו, לתקנה על גופו באופן נאה, ודבר זה מותר אף בשבת. [פירשנו על פי שיטת הרמב"ם, שהנידון הוא מצד איסור טלטול. אמנם שיטת רש"י שהנידון מצד איסור קיפול הבגד בשבת].