מסכת שבת, פרק כב, שיעור 229

הגמרא מביאה מעשה בענין זה: כִּי אָתָא – כשבא רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל, אָמַר, פַּעַם אַחַת יָצָא רַבִּי [-רבי יהודה הנשיא] לַשָּׂדֶה, וְהָיוּ שְׁנֵי צִדֵּי טַלִּיתוֹ מֻנָּחִין לוֹ עַל כְּתֵפוֹ, אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז, שהיה בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, בלשון תמיהה, האם בְּזוֹ – בצורת לבישה זו, לֹא חִיֵּב רַבִּי מֵאִיר חַטָּאת, שאין זו דרך לבישה אלא דרך משא. אָמַר לוֹ רבי בתמיהה, דִּקְדֵּק רַבִּי מֵאִיר עַד כָּאן – דקדק רבי מאיר לחייב חטאת באופן זה, שהייתי סבור שהוא מותר, כיון שדרך לבישה היא, אך קיבל רבי את דבריו, ולכן שִׁלְשֵׁל רַבִּי אֶת טַלִּיתוֹ לאופן לבישה המותר. כִּי אָתָא – כאשר בא רָבִין לבבל, אָמַר בענין אותו מעשה, לֹא הָיָה זה יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז, אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָפוּסַאי הָיָה, חֲתָנוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר לוֹ לרבי יהודה הנשיא בְּזוֹ לֹא חִיֵּב רַבִּי עֲקִיבָא חַטָּאת. אָמַר לוֹ רבי, דִּקְדֵּק רַבִּי עֲקִיבָא עַד כָּאן, שִׁלְשֵׁל רַבִּי אֶת טַלִּיתוֹ. מביאה הגמרא גירסא שלישית במעשה זה: כִּי אָתָא – כשבא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר, לא היה זה מעשה שעשה רבי עצמו, אלא 'נִשְׁאַל' אִתְּמַר – המעשה היה ששאלו את רבי בדין יציאה בטלית כזו, ורצה להתיר, עד שאמרו לו שרבי מאיר חייב בכך חטאת.

משנה

הָרוֹחֵץ בשבת בְּמֵי מְעָרָה – מים חמים הנמצאים במערה מקורה, אוֹ שרחץ בְּמֵי טְבֶרְיָא, וְנִסְתַּפֵּג – והספיג את המים שעל גופו אֲפִלּוּ בַּעֲשָׂרָה אֲלוּנְתִּיוֹת [-מגבות], הגם שאין בכל מגבת מים רבים, לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ לביתו, אפילו במקום שיש בו עירוב, מחשש שישכח ויבא לסוחטם. אֲבָל עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם מִסְתַּפְּגִין אפילו בַּאֲלוּנְתִּית אַחַת, פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְאף על פי שהיא מלאה מים, מכל מקום מְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָם ואין חוששים שיסחטוה, כיון שרבים הם, ויזכירו זה לזה שאסור לסחוט.

גמרא

שנינו במשנה, 'הרוחץ במי מערה או במי טבריא'. מדייקת הגמרא, קָתָּנִי 'מֵי מְעָרָה' דּוּמְיָא 'דְּמֵי טְבֶרְיָא' – מסידור לשון המשנה נראה שיש לדמות מי טבריא למי מערה, וכך כוונת המשנה, מַה [-כמו ש]מֵּי טְבֶרְיָא חַמִּין, אַף מֵי מְעָרָה מדובר במים חַמִּין, ולכן נקטה המשנה לשון 'הָרוֹחֵץ', להשמיענו שרק דִּיעָבַד – אם עבר ועשה כן, אִין – שייך הדין האמור במשנה, אבל לְכַתְּחִלָּה לֹא – אסור לרחוץ במי מערה חמים.

מוסיף הרי"ף ומבאר: וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך על האמור כאן מהָא דְּגַרְסִינָן לעיל בְּפֶרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים (קט.), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, רוֹחֲצִין בְּמֵי גָּדֵר, בְּמֵי חַמְתָן ובְּמֵי טְבֶרְיָא, וְגַרְסִינָן נַמִּי – ולמדנו גם כן לעיל בְּפֶרֶק כִּירָה (מ.), רָאוּ שֶׁאֵין הַדָּבָר עוֹמֵד, מה שגזרו לאסור לגמרי לרחוץ במים חמים בשבת [וטעם הגזירה היה שמא יבואו לחמם את המים בשבת, וכן גזרו שלא להזיע בשבת שמא יבואו לרחוץ ויאמרו שכוונתם רק להזיע], וְהִתִּירוּ לָהֶם חכמים לרחוץ בחַמֵּי טְבֶרְיָא, וְזֵעָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת – האיסור להזיע בשבת עומד במקומו, וּשְׁמַע מִינָהּ – ומוכח משתי סוגיות אלו דְּמֻתָּר לִרְחֹץ בְּמֵי טְבֶרְיָא לְכַתְּחִלָּה, וְהָכָא קָתָּנִי – ואילו כאן שנינו במשנה לשון 'הָרוֹחֵץ', ודייקה מכך הגמרא שרק דִּיעָבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לֹא, הרי שאסור לרחוץ בשבת בחמי טבריא. מתרץ הרי"ף, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, דהָא דְּאָמְרִינַן – מה שדייקה כאן הגמרא שרק דִּיעָבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לֹא, לֹא אִתְּמַר – לא דייקו כן אֶלָּא בְּמֵי מְעָרָה, שלכתחילה אסור לרחוץ במים חמים אלו בשבת, אבל במי טבריא מותר לרחוץ לכתחילה, וכמו שהתבאר בסוגיות לעיל. מוסיף הרי"ף, וְהָא דְּקָתָּנִי – ומה ששנתה המשנה מֵי טְבֶרְיָא לְגַבֵּי [-בסמוך ל]מֵי מְעָרָה, לְגַלוּיֵי עֲלַיְהוּ דְּ'מֵי מְעָרָה' – ללמדנו את הביאור במי מערה האמורים כאן, מַה מֵּי טְבֶרְיָא חַמִּין, אַף מֵי מְעָרָה חַמִּין נִינְהוּ [-הם], דְּקָתָּנִי לְהוּ גַבַּיְיהוּ – שהרי מחמת כן נישנו יחד, אֲבָל מֵי טְבֶרְיָה מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהֶן אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, וכמו שהתבאר.

מוסיף הרי"ף ומבאר, וּמֵי מְעָרָה, מַאי טַעְמָא לֹא שָׁרוּ לְכַתְּחִלָּה – מדוע לא התירו לכתחילה לרחוץ במי מערה, והרי אף מים אלו דומים לחמי טבריא בכך שהם חמים מטבעם, ולא חוממו על ידי בני אדם [ואין מקום לחשוש שיחממו את המים בשבת], מִשּׁוּם דִּמְעָרָה מִיטְלָלָא – כיון שמערה היא מקוּרה, כִּדְאַמְרִינָן – כמו שאמרו בְּפֶרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה (ב"ק ג:), מְעָרָה מֵרַבְעָא וּמִטְלָלָא – מרובעת ומקורה, הִלְכָּךְ נְפִישָׁהּ הַבְלָא דִידָה – לכן רב הוא ההבל והחום במקום זה, וְאָתִי לִידֵי זֵעָה – ועשוי האדם לבא לידי הזעה שם, שדבר זה אסור בשבת, שהרי לא התירו אלא רחיצה בחמי טבריא, אבל מה שגזרו בתחילה שלא להזיע בשבת, לא התירו, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא שָׁרוּ לְכַתְּחִלָּה – ולכן לא התירו זאת חכמים לכתחילה.

שנינו במשנה, 'וּמִסְתַּפֵּג אֲפִלּוּ בַּעֲשָׂרָה אֲלוּנְתִּית וְלֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ' וְכוּ'. אמנם בגמרא הובאה ברייתא, שבה אמר רבי שמעון שרשאי אדם יחיד להסתפג באלונתית אחת, ולהביאה לביתו. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה – כך היא ההלכה, מִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלוּנְתִּית, וּמְבִיאָהּ בְּיָדוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְלֹא גַּזְרִינָן דִּילְמָא אָתֵי [-שמא יבא] לִידֵי סְחִיטָה, ושלא כפי ששנינו במשנה, אלא כדברי רבי שמעון שבברייתא.

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָאוּלְיַירִין – הבלנים, מְבִיאִין בְּלוּרֵי נָשִׁים – רשאים להביא מגבות שהנשים מסתפגות בהן מביתם לְבֵי בָּנֵי – לבית המרחץ, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה בָּהֶן הבלן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, שאז זהו דרך מלבוש, ואין זה נחשב כהוצאה מרשות לרשות.

סַבְּנִיתָא – מין בגד שמסתפגים בו, ותולים אותו בין הכתפיים ועוטפים בו את הראש, אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, צָרִיךְ לִקְשֹׁר שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ לְמַטָּה מִן הַכְּתֵפַיִם, כדי שלא יפול הבגד, שמא יבא לטלטלנו.

אָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי העיר מְחוֹזָא, כִּי מַעְבְּרִיתוּ מָאנֵי דִבְנֵי חֵילָא – כאשר אתם מעבירים בשבת את בגדיהם של אנשי הצבא הגויים דרך רשות הרבים [שהיו מחייבים אותם בכך], שַׁרְבִּיבוּ לְהוּ – תעבירו אותם כשאתם עטופים בהם, באופן שאין שולי הבגדים מונחים על הכתפיים, דרך משא, אלא כשהם יורדים לְמַטָּה מִן הַכְּתֵפַיִם, דרך מלבוש, כדי שלא תעברו על איסור הוצאה.