מסכת שבת, פרק כד, שיעור 239

פרק זה עוסק בהנהגת אדם שמהלך בדרך סמוך לכניסת השבת ועמו חפצים, ועם כניסת השבת ייאסר עליו לטלטלם ברשות הרבים, כיצד ינהג. וכן בעניני האכלת בעלי חיים בשבת, ובדברים שונים שהתירו חכמים בשבת לצורך מצוה:

משנה

משנתנו עוסקת בדינו של אדם שהיה מהלך בדרך סמוך לכניסת השבת, ועמו חפצים שהוא חושש להפסידם, אך אסור לו לטלטלם בשבת, כיצד ינהג: מִי שֶׁהֶחֱשִׁיךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ – מי שבהיותו בדרך בערב שבת עמד היום להחשיך, קודם שתכנס השבת נוֹתֵן אֶת כִּיסוֹ – ארנקו, שיש בו מעות, לְנָכְרִי המהלך עמו, ובגמרא יבואר מדוע התירו לו להניח לגוי לעשות עבורו מלאכה.

אִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי שיטלטל עבורו את הארנק עם מעותיו, מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר, והחמור מהלך מעצמו ועמו המעות.

דין נוסף: המהלך בדרך וחמורו עמו טעון משא, כאשר הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה של העיר, נוֹטֵל מעל החמור אֶת הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין [-שמותר לטלטלם] בְּשַׁבָּת. וְאילו את הדברים שֶׁאֵינָן נִיטָלִין בשבת משום שהם מוקצה, שרוצה הוא להסירם מעל החמור כדי שלא ישארו עליו כל השבת ויכבידו עליו, והרי אינו יכול ליטלם בידים, מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים שהמשאות קשורים בהם, וְהַשַׂקִים נוֹפְלִין מאליהם.

גמרא

שנינו במשנה, 'מי שהחשיך לו בדרך, נותן כיסו לנכרי'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְמֵיתַּן כִּיסוֹ לְנָכְרִי – מדוע התירו לו חכמים לתת את מעותיו לגוי קודם השבת כדי שיוליכם עבורו בשבת, והרי מעיקר הדין הדבר אסור, כיון שהגוי עושה מלאכה בשבת על פי אמירתו, שהרי הוא מעבירו ארבע אמות ברשות הרבים. מבארת הגמרא, קִים לְהוּ לְרַבָּנָן – ידעו חכמים דְּאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ, לראותו אבד ממנו, וְאִי לֹא שָׁרִית לֵיהּ – ואם לא תתיר לו ליתנו לגוי שיוליכנו עבורו, אָתֵי לְאִיתוּיֵי – יבא לטלטלו אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, ויעבור איסור דאורייתא, ולכן העדיפו חכמים להתיר לו את האיסור הקל של אמירה לגוי לטלטל עבורו.

אָמַר רָבָא, דַּוְקָא כִּיסוֹ התירו לו חכמים ליתנו לגוי, כיון שזהו ממון שכבר שייך לו, ולא יעמיד עצמו להפסידו, אֲבָל מְצִיאָה שמצא בשבת, ואין היא שלו עדיין, לֹא – אסור לומר לגוי שיוליך לו את המציאה, כיון שאין לו הפסד בכך, אלא רק מניעת רווח, ובזה לא חששו חכמים שיחלל שבת, וממילא גם לא התירו לו למוסרו לגוי.

שנינו במשנה, 'אִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי, מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר'. מדייקת הגמרא, טַעֲמָא – הטעם שמניחו על החמור הוא כיון דְּאֵין עִמּוֹ נָכְרִי שיטלנו ממנו, הָא – אבל אם יֵשׁ עִמּוֹ נָכְרִי, יָהִיב לֵיהּ – יתן לגוי את ארנקו, ודבר זה עדיף מהנחתו על החמור. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם הדבר, ומדוע מוטב למסור את הארנק לגוי מלהניחו על גבי החמור. מבארת הגמרא, חֲמוֹר, אַתָּה מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ, שנאמר (שמות כג יב) 'לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ', [ואף שכאן אינו עובר משום שביתת בהמתו, וכמו שתבאר הגמרא להלן, מכל מקום כיון ששייך בחמור איסור זה, מוטב שלא להשתמש בו כלל], ואילו נָכְרִי, אִי אַתָּה מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ, ורק חכמים אסרו אמירה לגוי, ומוטב להשתמש בגוי לצורך כך.

אומרת הגמרא דין נוסף: אדם שמהלך בדרך סמוך לכניסת השבת, ויש עמו חֲמוֹר, וכן יש עמו חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, כלומר אחד משלשתם, שהם פטורים ממצוות, לַחֲמוֹר יָהִיב לֵיהּ – יתן את כיסו על גבי החמור, לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לֹא יָהִיב לֵיהּ – אך לא יתננו לחרש או לשוטה או לקטן, הגם שאין הם חייבים במצוות ['חרש' האמור כאן הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר, ומחמת כן אינו בן דעת]. ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם בדין זה, הַנֵי – אלו, חרש שוטה וקטן, 'אָדָם' הם, וכיון שבסתם בני אדם יהודים יש איסור תורה, מוטב שלא להשתמש בהם, שמא יבואו לטעות ולהשתמש בבני אדם החייבים במצוות, וְהַאי – ואילו החמור לַאו אָדָם הוא, ואין מקום לטעות בו ולהתיר טלטול על ידי ישראל.

ממשיכה הגמרא: אם יש עמו חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה, לְשׁוֹטֶה יָהִיב לֵיהּ – יתן את הארנק לשוטה, שאין בו דעת כלל, לְחֵרֵשׁ לֹא יָהִיב לֵיהּ – ולא יתננו לחרש, שיש לו דעת קלושה ומועטת. יש עמו שׁוֹטֶה וְקָטָן, לְשׁוֹטֶה יָהִיב לֵיהּ, שאין בו דעת כלל, לְקָטָן לֹא יָהִיב לֵיהּ – ולא יתננו לקטן.

מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אם יש עם האדם חֵרֵשׁ וְקָטָן, מַאי – מה יעשה, האם יתן לחרש או לקטן. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים, לְחֵרֵשׁ יָהִיב לֵיהּ – נותנו לחרש, ולא לקטן. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, לְקָטָן יָהִיב לֵיהּ. אומר הרי"ף: וְכֵיוָן דְּלֹא אִיפְסִיקָא הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – כיון שלא נפסקה ההלכה בענין זה בפירוש, דְּעָבַד כִּי הַאי לִישְׁנָא עָבַד – הנוהג כלשון זו נהג כהוגן, וּדְעָבַד כִּי הַאי לִישְׁנָא עָבַד – ואף הנוהג כלשון האחרת נהג כהוגן.

מבררת הגמרא, אם אֵין עִמּוֹ באותה שעה לֹא נָכְרִי, וְלֹא חֵרֵשׁ, וְלֹא שׁוֹטֶה, וְלֹא קָטָן, וְלֹא חֲמוֹר, מַאי – מה יעשה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עוֹד דרך אַחֶרֶת הִתִּירוּ בזה חכמים, וְלֹא רָצוּ לְגַלּוֹתָהּ. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא עוֹד דרך אַחֶרֶת זו שהתירו חכמים. ומבארת, מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, כיון שבכל הולכה כזו אין איסור תורה, ואף שמדרבנן הדבר אסור, כאן התירו זאת מחשש שלא יעמיד עצמו על ממונו, ויבא לידי איסור תורה של העברת ארבע אמות ברשות הרבים. אך לא רצו חכמים לגלות תקנה זו, כיון שיותר קרוב הוא לבא בכך לידי איסור תורה, אם יטעה ויוליך ארבע אמות.