מסכת שבת, פרק כד, שיעור 240

עתה מבררת הגמרא כיצד התירו חכמים להניח משא על החמור בשבת: אָמַר מַר במשנה, 'אֵין עִמּוֹ נָכְרִי, מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר'. תמהה הגמרא, וַהֲלֹא 'מְחַמֵר' הוּא – מוליך בהמה הנושאת משא, וְרַחְמָנָא אָמַר – והתורה אמרה (שמות כ, י) 'לֹא תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ', ומכך שכתבה התורה באותו פסוק לשון 'אתה' ו'בהמתך', דרשו חכמים שאף מלאכה הנעשית על ידי הבהמה, והיינו הולכת משאות על ידה בשבת, יש בה איסור תורה.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, מדובר באופן שהִנִּיחוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת, וכיון שלא עקרה את החפץ ממקומו, אלא רק הוליכה אותו, באופן שאף אם האדם עצמו היה עושה כן לא היה עובר באיסור תורה, לא אסרו חכמים את הדבר.

ממשיכה הגמרא ומקשה, סוֹף סוֹף, אף אם הונח הארנק על הבהמה תוך כדי הילוכה, אִי אֶפְשָׁר דְּלֹא קַיְימָא פּוּרְתָּא – לא יתכן שלא תעמוד הבהמה לזמן מועט, כדי לְהַשְׁתִּין מַיִם אוֹ לְהַטִּיל גְּלָלִים, וְהָא קָא אָתֵי לְמֶיעֱבַד – ויתכן שתבא הבהמה לעשות עֲקִירָה וַהֲנָחָה.

מתרצת הגמרא, אֶלָּא, כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ, וּכְשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת – כשהיא באה לעמוד, קודם שתעמוד ממש, נוֹטְלוֹ מֵעָלֶיהָ, ונמצא שאין הבהמה עוקרת ואינה מניחה, ולכך התירו לו חכמים זאת, כדי שלא יבא לידי איסור תורה של טלטול ארבע אמות ברשות הרבים.

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, הָיְתָה חַבִילָתוֹ מֻנַּחַת לוֹ לאדם עַל כְּתֵפוֹ כשהוא ברשות הרבים, ונכנסה שבת, רָץ תַּחְתֶּיהָ – רשאי לרוץ כשהיא עליו ברשות הרבים, וְלֹא נָחִית לָהּ – ובתנאי שלא יוריד אותה מעל כתפו עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, ונמצא שלא היתה הנחה ברשות הרבים, וְהיתר זה הוא דַוְקָא כשהוא רָץ, אֲבָל קָלִי קָלִי לֹא – אבל אסור לו ללכת לאט לאט, ואף שאינו עוצר ממש. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם החילוק בין ריצה להליכה, והרי בשני האופנים אינו עוצר ממש ואין כאן הנחה, ומבארת הגמרא, כֵּיוָן דְּלֵיכָּא הֵיכֶּרָא – כיון שכשמהלך לאט אין היכר לכך שאסור לו לעמוד, אָתֵי לְמֶיעֱבַד עֲקִירָה וַהֲנָחָה – עשוי הוא לעמוד או להניח את המשא ברשות הרבים, ויעבור בכך איסור, מה שאין כן כאשר הוא רץ, יש בכך היכר לעצמו, ויזכור שאסור לו לעמוד או להניח [יש אומרים שדין זה הוא רק כשיש לו חבילה על כתפו, שאין דרך לרוץ כשחבילה על כתיפו, ויש היכר בריצתו. אבל אם יש לו דברים בכיסו, אין היכר בכך שהוא רץ, ואף אופן זה אסור (רשב"א, ריטב"א ור"ן). ויש אומרים שבכל אופן מותר (סמ"ג וסמ"ק)].

מקשה הגמרא, סוֹף סוֹף, כִּי מָטֵי לְבֵיתֵיהּ אִי אֶפְשָׁר דְּלֹא קָאֵי – הרי כשיבא לביתו בסוף הדרך אינו יכול שלא לעמוד, וְקָא מְעַיֵּיל – ונמצא שהוא מכניס בשבת את משאו מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, וכיצד מותר הדבר. מתרצת הגמרא, דְּזָרִיק לֵיהּ כִּלְאַחַר יָד – שעליו לזרוק את משאו כלאחר יד בתוך ביתו, וכיון שעושה את ההנחה כלאחר יד אין בכך איסור תורה.

שנינו במשנה, הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה נוטל את הכלים הניטלין בשבת וְכוּ'.

אָמַר רַב הוּנָא, הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ של האדם טְעוּנָה כְּלֵי זְכוּכִית שהם מוקצה, כְּגוֹן קַרְנֵי דְּאוּמְנֵי – כלים שמקיזים בהם דם, דְּאָסוּר לְטַלְטְלָן מִשּׁוּם דְּלֹא חַזְיָין – כיון שאינם ראויים לשום שימוש בשבת, והרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס, מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת, וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וּמַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים הקושרים את הכלים, וְהַשֲׂקִין עם כלי הזכוכית נוֹפְלִין מֵאֲלֵיהֶן על הכרים והכסתות ואינם נשברים.

מוסיפה הגמרא, וְדַוְקָא בִּשְׁלִיפֵי זוּטְרֵי – רק בשקים קטנים נאמר היתר זה, ומבאר הרי"ף, דְּבשקים קטנים אִי בָּעֵי שָׁמִיט לְהוּ לַכָּרִים וּכְסָתוֹת מִתּוּתַיְיהוּ – אם ירצה האדם יוכל הוא לשמוט את הכרים והכסתות מתחתם בלא שישברו, וְלֹא קָא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ – ובמה שהניחם תחת החמור אינו מבטל את האפשרות להשתמש בכרים ובכסתות אלו בשבת. אבל בשקים גדולים שאינו יכול לשמוט מתחתם את הכרים והכסתות בשבת, אסור להניחם תחתם, שהרי אסור לגרום הנחת מוקצה על חפץ בשבת, כיון שעל ידי זה נעשה החפץ בסיס לדבר האסור, ואסור להזיזו כל השבת. [הראשונים נחלקו אם נעשה כ'בונה', כאילו חיבר את הכלי למקומו, או שנעשה כ'סותר', שמבטל את אפשרות השימוש בכלי. כפי שהובא לעיל (פרק ג)].

מוסיף הרי"ף: מֵהָא שַּׁמְעִינָן – מדין זה יש ללמוד דְּלֵית הִלְכְתָא כְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר בְּפֶרֶק כִּירָה שאֵין כְּלִי נִטָּל אֶלָּא לְצורך דָבָר הַנִּטָּל בְּשַׁבָּת, כלומר, אסור לטלטל כלי כדי להשתמש בו לצורך מוקצה, ומכאן מוכח שאין הדין כן, דְּהָא הָכָא אוֹקִימְנָא בְּקַרְנֵי דְּאוּמְנֵי – שהרי הגמרא כאן העמידה את הדין של רב הונא באופן שבהמתו נושאת כלי זכוכית של הקזת דם, דְּלֹא חַזְיָין – שאינם ראויים לכלום בשבת, ומוקצה הם, וְקָאָמַר – ועל זה אמר רב הונא שמֵבִיא כַּר אוֹ כֶּסֶת וּמַנִּיחַ תַחְתֵּיהֶן, הרי שמותר לטלטל את הכרים לצורך אותם כלי מוקצה.

הגמרא מביאה ברייתא בענין דומה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר, הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ טְעוּנָה שָׁלִיף [-משא] שֶׁל תְּבוּאָה שאינה מעושרת עדיין, ומוקצה היא, כיון שאינה ראויה לאכילה, אך אם תישאר התבואה על הבהמה כל השבת ייגרם לה צער מכך, מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחְתָּיו – תחת אותו משא, וּמְסַלְקוֹ בראשו לְצַד אַחֵר, והרי זה טלטול מן הצד, וְהוּא [-אותו משא של תבואה] נוֹפֵל מֵאֵלָיו, והתירו זאת חכמים משום צער בעלי חיים.

מביאה הגמרא מעשה בענין שימוש בבעלי חיים בשבת: אַבַּיֵּי, אַשְׁכְּחֵיהּ – מצאו לְרָבָא, דְּהַוָּא קָא מְשַׁפְשֵׁף לֵיהּ לִבְרֵיהּ עַל גַּבֵּי חַמְרָא – שהיה משחק עם בנו בשבת, ומשפשפו על גבי החמור, לשעשוע. אָמַר לֵיהּ אביי לרבא, וְהָא קָא מִשְׁתַּמֵּשׁ מַר – והרי משתמש אתה בְּבַעֲלֵי חַיִּים, ואסרו חכמים לרכב על גבי בהמה בשבת, שמא יתלוש ענף כדי להכותה ולכוין אותה בדרכה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, צְדָדִין נִינְהוּ – איני רוכב על הבהמה אלא מתחכך בצידיה, וצְדָדִין לֹא גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנָן – לא גזרו חכמים איסור על השימוש בצדדי הבהמה.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְאַסִיקְנָא – והסיקה הגמרא, דְּהִלְכְתָא – שכך היא ההלכה, צְדָדִין – השימוש בצידי הבהמה, אֲסוּרִין, ושלא כפי שסבר רבא, והשימוש בצִדֵּי צְדָדִין, כגון שיש דבר תלוי בצידי הבהמה, ואינו משתמש בו עצמו, אלא בצדדיו, מֻתָּרִין.