מסכת שבת, פרק כ, שיעור 216

משנה

הַקַּשׁ שֶׁהיה מונח מערב שבת עַל הַמִּטָה, כיון שמן הסתם עומד הוא להסקה, ולא הונח שם כדי שישכבו עליו, אם רוצה האדם לשוטחו בשבת על פני כל המטה כדי שיהא ראוי לשכב עליו, לֹא יְנַעֲנְעְנוּ בְיָדוֹ, כיון שמוקצה הוא, ואסור בטלטול, אֲבָל מְנַעְנְעוֹ בְגוּפוֹ, שזהו טלטול מן הצד, המותר. וְאִם הָיָה אותו קש מַאֲכַל בְּהֵמָה, שאינו מוקצה, אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין, שזהו גילוי שכבר מערב שבת ייחדו לשכיבה ואינו מוקצה, מְנַעְנְעוֹ אפילו בְיָדוֹ.

מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים – כלי העשוי משתי לוחות עץ וביניהם מניחים את הבגדים להתיישר, מַתִּירִין – מותר לפותחם בשבת כדי להוציא משם את הבגדים לצורך השבת, אֲבָל לֹא כוֹבְשִׁין – אסור להכניס לתוכם בגדים ליישור, כיון שזו טירחא לצורך ימות החול. וְמכבש שֶׁל כּוֹבְסִין, שהוא מיוחד למלאכה זו ומהודק בחוזקה, לֹא יִגַּע בָּהֶן כלל בשבת, אף לא להוציא ממנו בגדים, כיון שמחמת הידוקו הרב, פתיחתו דומה ל'סתירה' של דבר בנוי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אותו מכבש של אומנים הָיָה מוּתָּר – רפוי מעט מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַתִּיר אֶת כֵלָיו [-את הבגדים], וְשׁוֹמְטָן מהמכבש.

גמרא

אגב הדין המובא במשנתנו, שמותר לנער את הקש מעל המטה בגופו, כיון שזהו טלטול מן הצד, מביאה הגמרא מימרא נוספת בענין זה: אָמַר רַב נַחְמָן, הַאי פּוֹגְלָא – אותו צנון, הטמון בקרקע לשם שמירה, ובא להוציאו משם בשבת, מִלְמַעְלָה לְמַטָּה – אם היה מונח כשראשו הרחב בולט מעל פני הקרקע, שָׁרִי – מותר להוציאו משם בשבת, כיון שאינו מזיז בכך עפר, שהרי הצנון הולך ונעשה צר יותר עד למטה, ואין צורך בהזזת עפר כדי להוציאו. אבל מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה – אם היה הצנון טמון במהופך, כשצדו הצר בולט כלפי מעלה, אָסוּר להוציאו משם, כיון שהראש הרחב טמון בקרקע, ובהוצאת הצנון בהכרח יזיז עפר ממקומו, ועפר זה מוקצה הוא, דְּרב נחמן קָסָבַר שטִלְטוּל מִן הַצַּד שְׁמֵיהּ [-נחשב] טִלְטוּל, ואסור בשבת. פוסק הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא הָכִי – אין ההלכה כן, אֶלָּא בֵּין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה בֵּין מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, שָׁרִי – מותר להוציאו, דְּהָא הָדַר בֵּיהּ – שהרי חזר בו רַב נַחְמָן מדין זה בְּפֶרֶק כָּל הַכֵּלִים, ואָמַר שטִלְטוּל מִן הַצַּד לֹא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל, ומותר.

הגמרא מביאה מימרא בענין דומה, של טחינה כלאחר יד: אָמַר רַב יְהוּדָה, הַנֵי פִּלְּפְּלֵי – פלפלים אלו, המשמשים כתבלין, לְמֵידַק חֲדָא חֲדָא בְּקַתָּא דְּסַכִּינָא – לכתוש אחד אחד בקת הסכין, שָׁרִי – מותר, תְּרֵי תְּרֵי – אבל לכתוש שנים שנים, אָסִיר – אסור. רָבָא אָמַר, כֵּיוָן דְּקָא מְשַׁנֵּי – כיון שכותש את הפלפלים בשינוי, שהדרך היא לטוחנם בריחיים או במכתשת, והוא עושה כן בקת הסכין, אֲפִילוּ טוּבָא נַמִי – מותר לכתוש אפילו פלפלים רבים יחד. אומר הרי"ף: אִיכָּא דְּמוֹקִים לָהּ בְּשַׁבָּת – יש מי שמעמיד מחלוקת זו לגבי טחינת הפלפלים בשבת, וְאִיכָּא דְּמוֹקִים לָהּ – ויש מי שמעמיד מחלוקת זו בְּיוֹם טוֹב. וּמִסְתַּבְּרָא – ומסתבר לפרש כְּמַאן דְּמוֹקִים לָהּ בְּשַׁבָּת, והטעם לכך, דְּאִי – שאם מדובר בְּיוֹם טוֹב, שמותר להכין בו צורכי אוכל נפש, לֵיכָּא מַאן דְּאָמַר דְּבָעִינָן לְמֵידַק חֲדָא חֲדָא בְּקַתָּא דְּסַכִּינָא – הרי אין מי שיאמר שצריכים לטחון אחד אחד, ולא יתכן שכך היא דעת רב יהודה.

הגמרא מביאה מימרא נוספת מרב יהודה: וְאָמַר רַב יְהוּדָה, הַאי מַאן דְּסָחֵי בְּמַיָּא – מי שרוחץ בנהר בשבת, לִינְגוּב נַפְשֵׁיהּ – ינגב את גופו קודם שילך, שאם לא כן יישארו מים על גופו, ויש לחשוש דִּילְמָא אָתֵי לְאִיתוּיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית – שמא יבא לטלטלם ארבע אמות בשפת הנהר, שהיא כרמלית, ואסרו חכמים לטלטל בה. מקשה הגמרא, אִי הָכִי – אם כן, כִּי קָא נָחִית נַמֵי – גם כשהוא בתוך המים יש לחשוש, דקָא דָּחֵי אַרְבַּע אַמּוֹת – שהרי הוא דוחה בהילוכו את המים למרחק ארבע אמות, וְאָסִיר – והדבר אסור. מתרצת הגמרא, כֹּחוֹ בְּכַרְמְלִית לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן – לא גזרו חכמים איסור באופן כזה, שאינו מטלטל ממש אלא רק דוחה את המים בכוחו, אף שהם נדחים למרחק ארבע אמות [אמנם לכאורה קשה, שהרי כיון שבהולכו בנהר אין כולו בתוך המים, הרי מטלטל הוא את המים שעל ראשו וכתפיו. ותירצו שאכן כשמוציא ראשו או שאר גופו מהמים, כשמי הנהר מתנמכים והולכים, צריך לנגב מיד כל חלק מגופו שיוצא מהמים, כדי שלא יבא לטלטל את המים ארבע אמות בכרמלית, וחומרא גדולה היא (מאירי)].