מסכת שבת, פרק כ, שיעור 217

אָמַר אַבַּיֵּי, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב יְהוּדָה, טִיט שֶׁנדבק עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ – נעלו, מְקַנְּחוֹ בְּקַרְקַע, אֲבָל לֹא בְּכֹתֶל. אָמַר רָבָא – הקשה רבא על דין זה, בְּכֹתֶל מַאי טַעֲמָא לֹא – והרי מה הטעם שאין לקנח את הטיט בכותל, מִשּׁוּם דְּמֵיחְזֵי כְּבוֹנֶה – מחמת שנראה הדבר כ'בנין', שמוסיף טיט לכותל, הַאי בִּנְיָן חַקְלָאָה הוּא – והרי זהו כבנין שעושים בשדה, כלומר, אין למעשה זה חשיבות של בניה, שאין דרך לבנות על ידי הדבקת טיט בכותל, ולכן אף אם היה עושה כן בכוונה של תיקון לא היה זה איסור תורה, אלא רק איסור דרבנן, וכשעושה כן שלא בכוונת בניה, אלא כדי לקנח את רגלו, צריך להיות הדבר מותר לכתחילה. אֶלָּא אָמַר רָבָא, מְקַנְּחוֹ בְּכֹתֶל, אֲבָל לֹא בְּקַרְקַע. וביאר רבא מדוע לא יקנח בקרקע, דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווּיֵי גּוּמוֹת – שמא יבוא להשוות את הגומות שבקרקע, כיון שנח יותר לקנח את הטיט במקום שיש בו גומא, ויש לחשוש שישכח ויתכוון לסתום את הגומא, והרי זו מלאכת בונה.

אִיתְּמַר, מַר בְּרֵיהּ [-בנו] דְרָבִנָא אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין בכותל ובין בקרקע אָסוּר לקנח את הטיט שעל הנעל בשבת. רַב פָּפָּא אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, מֻתָּר. תמהה הגמרא, אֶלָּא לשיטתו של מַר בְּרֵיהּ דְרָבִנָא, בְּמַאי מְקַנֵּחַ לֵיהּ – באיזה אופן ניתן לקנח את הטיט מעל המנעל בשבת. משיבה הגמרא, בְּקוֹרָה – בקורת עץ שאין לה כל תיקון בטיט, ואין לחשוש לכלום.

מברר הרי"ף את ההלכה: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר דַּהֲלָכָה כְּמַר בְּרֵיהּ דְרָבִנָא, מִשּׁוּם דְּקָא מְפָרְשִׁינָן לְמִילֵיהּ – כיון שטרחה הגמרא להקשות וליישב את דבריו, כפי שהתבאר. וּבַעַל הֲלָכוֹת גדולות פָּסַק כְּרָבָא, שאסור לקנח בקרקע, ומותר לקנח בכותל.

הגמרא מביאה מימרא נוספת של רבא בענין חשש השוואת גומות בקרקע: וְאָמַר רָבָא, לֹא לִיצַדֵּד אִינִישׁ כּוּבָּא בְּאַרְעָא – לא יצדד אדם חבית בשבת, כלומר, שמזיזה מצד לצד עד שעומדת על קרקע ישרה, כיון שיש לחשוש דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמוֹת – שמא יבוא להשוות גומות וליישר את הקרקע בידים, והרי זו תולדת בונה.

הגמרא מביאה דינים נוספים שאמר רבא, האסורים בשבת משום גזירה שמא יבא לידי איסור: אָמַר רָבָא, לֹא לִשְׁתַּמֵּשׁ אִינִישׁ אַפּוּמָא דְּלֶחְיָא – לא יעמוד אדם בקצה של מקום העירוב, כנגד מקום הנחת ה'לחי', וישתמש שם בחפצים, כיון שאין גבול העירוב ניכר על ידי חומה או שער וכדומה, ולכן יש לחשוש דִּילְמָא מִיגָּנְדַר לֵיהּ חֵפֶץ – שמא יתגלגל לו חפץ מידו אל מחוץ לגבול העירוב, וְאָתֵי לְאִיתוּיֵי – ויבא להביאו משם, שלא כדין.

וְאָמַר רָבָא, לֹא לִיהָדַק אִינִישׁ אוּדְרָא אַפּוּמָא דְּאַשִׁישָׁא – לא יהדק אדם מוכין של צמר בפי הכד, שהרי הם סופגים משקין מהכד, ויש לחשוש דִּילְמָא אָתִי לִידֵי סְחִיטָה – שמא יבא לידי סחיטה.

הגמרא מביאה מימרא נוספת בענין טיט שעל מלבושי האדם: אָמַר רַב כַּהֲנָא, טִיט שֶׁעַל בִּגְדוֹ של האדם, ורוצה להסירו בשבת, מְכַּסְכְּסוֹ [-משפשפו] מִבִּפְנִים, כיון שאין זה נראה כמלאכת מלבן כלל וְאֵין מְכַּסְכְּסוֹ מִבַּחוּץ, כיון שנראה הדבר כמלבן [אך אין זה מלבן ממש, כיון שאינו עושה כן עם מים], וְמוּתָּר לְגוֹרְרוֹ בְּצִפֹּרֶן, אף שעושה כן מבחוץ, כיון שאינו משפשפו [ויש אומרים שהיתר זה הוא רק בטיט לח, אבל בטיט יבש אסור לגוררו בצפורן, כיון שהוא מתפורר, ויש בכך איסור טוחן (שלחן ערוך)].

תָּאנִי – שנה רַבִּי חִיָיא ברייתא זו, אֵין מְגָרְדִין בשבת לֹא מִנְעָל חָדָשׁ וְלֹא מִנְעָל יָשָׁן, כיון שבכך הוא מחליק את העור של המנעל, ואסור משום ממחק. וְלֹא יָסוּךְ אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן וְהוּא [-בזמן שרגלו] בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל, כיון שבכך הוא סך גם את העור של המנעל, ומעבדו. אֲבָל סָךְ אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן, וּמַנִּיחוֹ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל, כיון שאותו שמן מועט שנשאר על הרגל אינו יכול לעבד את עור המנעל. וְסָךְ כָּל גּוּפוֹ שֶׁמֶן, וּמִתְעַגֵּל [-מתגלגל ומשתפשף] עַל גַּבֵּי קַרְטְבָלָא – חתיכת עור גדולה, שמשתמשים בה לשולחן או מיטה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לאיסור מעבד, כיון שבשמן מועט שכזה אין לחשוש. וְאָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ שהדבר מותר, אֶלָּא כשיש בשמן שִׁיעוּר רק כדי לְצַחְצְחוֹ – להבהיק את העור [ואף לזה אינו מתכוין, אלא מתכוין להנאת גופו, אבל אם מתכוון לצחצוח, אסור, גזירה משום עיבוד (חידושי הר"ן)]. אֲבָל אם יש בשמן שִׁיעוּר הראוי לְעַבְּדוֹ, אָסוּר.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא יֵצֵא אָדָם קָטָן [-אדם שגופו קטן], בְּמִנְעָל גָּדוֹל, שיש לחשוש שיפול המנעל מרגלו, ויבא לטלטלו. אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל, כיון שאין חלוק נופל מעצמו מהגוף, אף שהוא גדול, ובודאי לא יפשטנו מעצמו ברשות הרבים, וישאר ערום בשוק. וְלֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמִנְעָל מְרֻפָּט – קרוע בחלקו העליון, מחשש שתלעגנה לה חברותיה, ותבא לשולפו ולטלטלו ברשות הרבים [ואף שבודאי לא תלך יחפה בשוק, הרי יש לה גרביים ואינה יחפה לגמרי (חידושי הר"ן)], מוסיפה הברייתא דין נוסף בענין מנעל מרופט, וְלֹא תַחֲלֹץ בּוֹ לכתחילה, כיון שאין זו נעל טובה, וְאִם חָלְצָה בדיעבד, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, כיון שסוף סוף נעל היא [ובתנאי שאין רוב הנעל קרוע, שאם כן אפילו בדיעבד חליצתה פסולה (ר"ן)]. ממשיכה הברייתא בדיני שבת: וְלֹא יֵצֵא אדם בשבת בְּמִנְעָל חָדָשׁ, וּבְאֵיזֶה מִנְעָל אָמְרוּ דין זה, בְּמִנְעָל שֶׁל אִשָּׁה, כלומר, לא תצא אשה בשבת במנעל חדש, כיון שאשה מקפידה שתהא הנעל מתאימה בדיוק לרגלה, ואם תרגיש שאין הנעל החדשה מתאימה לה, עשויה לשולפה ולטלטלה ברשות הרבים.

תָּאנִי – שנה בַּר קַפָּרָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאסור לאשה לצאת בשבת במנעל חדש, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא יָצָאתָ בּוֹ אפילו שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, מחשש שכשתצא לראשונה בשבת תרגיש שאין הנעל טובה לה, ותבא לשולפה ולטלטלה ברשות הרבים, אֲבָל אם יָצָאתָ בּוֹ שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר, כיון שכבר בדקה קודם השבת שהנעל מתאימה לה.

וּמִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִימוּם, שׁוֹמְטִין אוֹתוֹ משם בְּשַׁבָּת. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'אִימוּם', היינו דְּפוּס שֶׁל מִנְעָל, וכיון שיש תורת כלי על  ה'אימום' אינו אלא מוקצה מחמת איסור, ומותר אפילו לטלטלו לצורך גופו או מקומו.

גַּרְסִינָן – למדנו בְּמסכת זְבָחִים, בְּפֶרֶק דַּם חַטָּאת (צד:), דָּרַשׁ רָבָא, מֻתָּר לְכַבֵּס אֶת הַמִּנְעָל בשבת. אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְהָא זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבָּה – והרי פעמים רבות אירע שהיינו בשבת לפני רבה, וְשִׁכְשְׁכוּ לֵיהּ מְסָאנֵיהּ בְּמַיָּא – ושכשכו את מנעליו במים כדי לנקותם, ויש ללמוד מהנהגה זו שרק שִׁכְשׁוּךְ, אִין – אכן מותר הוא בשבת, אבל כִּבּוּס, והיינו שפשופו וניקויו במים, לֹא – אסור. הָדַר אוֹקֵי רָבָא אֲמוֹרָא עֲלֵיהּ – חזר רבא והעמיד מתורגמן שיאמר את דבריו לכל העם, וְדָרַשׁ, דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם טָעוּת הֵן בְּיָדִי, בְּרַם [-אבל] כָּךְ אָמְרוּ, שִׁכְשׁוּךְ מנעלים במים מֻתָּר בשבת, אבל כִּבּוּס אָסוּר.

סליקו להו תולין