מסכת תענית, פרק א, שיעור 10

גמרא

הגמרא דנה בענין ההנהגה הראויה בתעניות שבחוץ לארץ: אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו בני הישיבה לְרַב שֵׁשֶׁת, קָא אָתוּ רַבָּנָן לְבֵי תַּעֲנִיתָא כִּי סָיְימֵי מְסָאנֵי – יש מבני הישיבה שבאים ביום התענית כשהם נעולים בנעליהם, ואף בתעניות אמצעיות ואחרונות, האסורות בנעילת הסנדל, כיון שהם סברו כדברי שמואל (שיובאו להלן) שאין חומרות אלו של תענית ציבור נוהגות אלא בארץ ישראל, ולא בבבל. קָפֵיד וְאָמַר לְהוּ – הקפיד רב ששת ואמר להם, דִּילְמָא מֵיכַל נַמֵּי קָא אָכְלֵי – שמא פרשו הם לגמרי מהציבור, ואף אכלו ביום זה, כיון שרב ששת לא סבר כשמואל בענין זה, ולשיטתו גם בחוץ לארץ יש את כל חומר תעניות הציבור, כמו בארץ ישראל.

הגמרא מביאה את הנהגותיהם של אמוראים שונים בתעניות ציבור שבבבל: אַבַּיֵּי וְרָבָא, מְסַיְימֵי אַפַּנְתָּא – היו הופכים את סנדליהם, החלק שדרכו להיות למטה היה למעלה. אֲמֵימַר וּמַר זוּטְרָא מַחְלְפֵי דִּימִינָא לִשְּׂמָאלָא וְדִשְׂמָאלָא לִימִינָא – היו מחליפים את סנדליהם, של ימין לשמאל ושל שמאל לימין, ומשום שינוי בעלמא. רַבָּנָן דְּבֵי רַב אַשִּׁי – תלמידי ישיבתו של רב אשי, סַיְימֵי כִּי אוֹרְחַיְיהוּ – היו נועלים נעליהם כרגיל, סָבְרֵי לָהּ לְדִשְׁמוּאֵל – כיון שהם סברו כדברי שמואל, דְּאָמַר, אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל להחמיר בה בנעילת הסנדל ושאר חומרות, אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד, אבל בתעניות על הגשמים לא החמירו כל כך, כיון שאין בבל זקוקה כל כך לגשמים כמו ארץ ישראל. וְכֵן הֲלָכָה.

רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה – רבי יהודה הנשיא, שהיה מבני בניו של רבינו הקדוש, גָּזַר תְּלֵיסַר תַּעֲנִיתָא – גזר שלש עשרה תעניות על עצירת גשמים, וְלֹא נַעֲנָה, סָבַר לְמִיגְזַר טְפֵי – חשב לגזור תעניות נוספות, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַמִּי, הֲרֵי אָמְרוּ חכמים שאֵין מַטְרִיחִין עַל הַצִּבּוּר יוֹתֵר מִדַּאי, ואין לגזור תעניות נוספות יותר מהמוזכרות במשנה.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאין להוסיף על התעניות האמורות במשנה, אֶלָּא כשמתענים לִירידת גְשָׁמִים, אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת, מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין – ממשיכים להתענות עַד שֶׁיֵּעָנוּ. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, כְּשֶׁאָמְרוּ במשנה שָׁלֹשׁ תעניות וּכְשֶׁאָמְרוּ שֶׁבַע תעניות, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לִגְשָׁמִים, שלאחר זמן זה כבר הסתיימה התקופה המתאימה לירידת הגשמים, ואין מקום להמשך התעניות, אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת, מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁיֵּעָנוּ.

הגמרא מבררת את אופן בקשת הגשמים במקומות שמחוץ לארץ ישראל, הזקוקים לגשמים בחודשי הקיץ: שָׁלְחוּ לֵיהּ – שלחו שאלה זו בְּנֵי העיר נִינְוֵה לְרַבִּי, כְּגוֹן אֲנָן – אנשים כמותינו, הגרים במקום כזה דִּצְרִיכִינָן לְמִטְרָא – שאנו זקוקים לגשמים בכל ימות השנה, וַאֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, כִּיחִידִים דָּמִינָן – האם אנו נחשבים כ'יחידים' הזקוקים לברכה מסוימת, שאינה צורך הציבור, וּממילא יש לנו להזכיר בקשה זו של ירידת הגשמים בְ'שׁוֹמֵעַ תְפִלָּה', כשאר בקשות פרטיות. אוֹ כְּצִבּוּר דָּמִינָן – או שאנו נחשבים כציבור הזקוק לגשם, וּממילא יש לנו לבקש על כך בְבִרְכַּת הַשָּׁנִים, כנוסח שתיקנו חכמים 'ותן טל ומטר לברכה'. שָׁלַח לְהוּ רבי תשובה, כִּיחִידִים דָּמִיתוּ – נחשבים אתם כיחידים לענין זה, וְעליכם להזכיר את בקשת הגשמים בְשׁוֹמֵעַ תְפִלָּה. פוסקת הגמרא: וְכֵן הֲלָכָה, שציבור מסוים הזקוק לגשמים בזמן שבכל העולם אין זקוקים לכך, מבקשים ב'שומע תפילה'.

שנינו במשנה, 'בְּשֵׁנִי, מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה'. תַּנְיָא בברייתא, בתענית שהיא בְּיום שֵׁנִי בשבוע, מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה, והיינו לְעֵת עֶרֶב, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין את החנויות כָּל הַיּוֹם, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. מוסיפה הברייתא, אם יֵשׁ לוֹ לבעל החנות שְׁנֵי פְּתָחִים, פּוֹתֵחַ אֶחָד וְנוֹעֵל אֶחָד, כהיכר לכך שזהו יום תענית, וְאִם יֵשׁ אִיצְטַבָּא לִפְנִים – אם יש לבעל החנות כסא כנגד הפתח, שבאופן זה אין ניכר כל כך שפתוח לרשות הרבים, פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ, ואפילו שיש לו שני פתחים, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.