מסכת תענית, פרק א, שיעור 11

משנה

עָבְרוּ גם שבע תעניות אֵלּוּ, וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בַּמַּשָּׂא וּבְמַתָּן, בְּבִנְיָן, וּבִנְטִיעָה, וּבְאֵרוּסִין (והיינו שאין מתארסים כלל (תוספות)), וּבְנִשּׂוּאִין, וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, ומתנהגים בכל דבר כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם. וְהַיְחִידִים – ותלמידי חכמים חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּין עַד שֶׁיֵּצֵא (-שיסתיים) חודש נִיסָן. יָצָא – הסתיים חודש נִיסָן, הרי הַגְּשָׁמִים שיורדים בזמן זה הם סִימַן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר בדברי שמואל הנביא לישראל, כשרצה להוכיחם שנהגו שלא כהוגן בבקשם להם מלך, 'הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וְגוֹ' וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ' (שמואל א' יב יז) וקציר חיטים הוא לאחר חודש ניסן, ומבואר בפסוק שהגשמים באותו זמן הם סימן רע.

גמרא

שנינו במשנה, 'ממעטין במשא ומתן ובבנין ובנטיעה'. תַּנָּא – שנינו בברייתא, 'בִּנְיָן' זה האמור במשנה שיש למעט בבנייתו, היינו בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה. 'נְטִיעָה' שיש למעט בה, היינו נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה. ואֵיזֶהוּ בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, זֶה הַבּוֹנֶה בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ – בית לבנו החתן, שיעשה בו את חופתו, וידור בו לאחר נישואיו. אֵי זֶה נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה, זֶה הַנּוֹטֵעַ אַבְרוֹנְקִי שֶׁל מְלָכִים – אילן גדול שעושה צל על הארץ, ונוטעים אותו כדי שיוכל המלך לטייל תחתיו, וזו נטיעה של שמחה.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ד ה"ו) הֲדָא דְּתֵימָא – דין זה שאמרנו, שיש למעט בבנין, היינו בְּבִנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, אֲבָל אִם הָיָה כָּתְלוֹ גּוֹהֶה – נוטה ליפול, סוֹתְרוֹ וּבוֹנֵהוּ.

עוד שנינו במשנה בין שאר הדברים שממעטים בהם, 'וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, חֲבֵרִים – תלמידי חכמים, אֵין בֵּינֵיהֶם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם כלל בזמן עצירת גשמים. וְעַם הָאָרֶץ שֶׁשָּׁאַל בשלומו של תלמיד חכם, מַחֲזִירִין לוֹ שלום בְּשָׂפָה רָפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ. וְהֵן – ותלמידי חכמים מִתְעַטְּפִין וְיוֹשְׁבִים כַּאֲבֵלִים וְכִמְנֻדִּין, עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם.

הגמרא מביאה עתה דין בענין תפילה בנפילת אפיים: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפּוֹל עַל פָּנָיו בפני הציבור, כשמתפלל עבור הציבור, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנָה מן השמים, כלומר, שהוא בטוח שייענה מן השמים לאחר שיפול על פניו, שאם לא כן יש חשש שיבזו אותו הציבור על כך שלא נענה, כִּיהוֹשֻׁעַ, שנפל על פניו בשעה שנפלו ישראל לפני אנשי העי, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז י) 'קוּם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נוֹפֵל עַל פָּנֶיךָ'. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב הוּנָא, חֲזִינָא לְהוּ לְאַבַּיֵּי וְרָבָא – ראיתי את אביי ורבא, דְכִי נָפְלֵי אַאַפַּיְיהוּ – שכאשר היו נופלים על פניהם, דִּמְצַלּוּ אַצְלוֹיֵי – היו מצדדים עצמם לצד, כדי שלא ליפול על פניהם ממש, ומהטעם שהתבאר, שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אם אינו בטוח שייענה מהשמים.

שנינו במשנה, 'יָצָא נִיסָן, הַגְּשָׁמִים סִימַן קְלָלָה'. שנינו בירושלמי (ה"כ), אָמַר רַבִּי אַסִּי בַּר אָבִין, הֲדָא דְּתֵימָא – דבר זה שאמרנו, שהגשמים לאחר ניסן הם סימן קללה, היינו בְּאופן שֶׁלֹא יָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מִכְּבָר, והגשם הראשון הוא לאחר ניסן. אֲבָל אִם יָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מִכְּבָר, אלא שהם ממשיכים לרדת לאחר ניסן, סִימַן בְּרָכָה הֵם.

סְלִיקוּ לְהוּ מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין