מסכת תרומות, פרק ד, משנה ו
משנה ו: בִּשְׁלֹשָׁה פְרָקִים מְשַׁעֲרִים אֶת הַכַּלְכָּלָה, בַּבַּכּוּרוֹת, וּבַסְּיָפוֹת, וּבְאֶמְצַע הַקָּיִץ. הַמּוֹנֶה, מְשֻׁבָּח. וְהַמּוֹדֵד, מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ. וְהַשּׁוֹקֵל, מְשֻׁבָּח מִשְּׁלָשְׁתָּן:
משנה ו: כפי שהתבאר לעיל, קבעו חכמים שיעור לתרומה גדולה, עין יפה, בינונית או רעה. משנתנו מבארת שגם כשתורם האדם מתוך פירות הנמצאים בכלי מסוים, יש צורך לשער את מידת הפירות שבו: בִּשְׁלֹשָׁה פְרָקִים מְשַׁעֲרִים אֶת הַכַּלְכָּלָה – יש לאמוד כמה פירות מכיל הסל של הפירות, בַּבַּכּוּרוֹת – בזמן שהפירות מבכרים וממהרים להבשיל, שפירות אלו הם גדולים ביותר, ואין הכלכלה מכילה אלא מעט מהם, וּבַסְּיָפוֹת – בזמן סוף הקיץ, שזהו סוף עונת הפירות, שהפירות צנומים ודקים, והכלכלה מכילה מהם הרבה, וּבְאֶמְצַע הַקָּיִץ, שהפירות בשלים ואינם צנומים, והכלכלה מכילה מהם מידה בינונית.
עתה מבארת המשנה שיש שלש דרכים לשיעור התרומה, הַמּוֹנֶה – הסופר את הפירות, ולפי זה יודע כמה עליו להפריש, הרי זה מְשֻׁבָּח יותר מהתורם לפי אומדן דעתו. וְהַמּוֹדֵד את הפירות, לשער לפי גודל הפירות את התרומה הראויה להינתן, מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ, כיון שיש פירות גדולים ופירות קטנים, וכשמפריש לפי מנין יתכן שיפריש פרי קטן על פירות גדולים. וְהַשּׁוֹקֵל, שיודע במדויק את משקל הפירות ולפי זה מפריש את משקל התרומה, מְשֻׁבָּח מִשְּׁלָשְׁתָּן, שזו הדרך המדויקת ביותר.
