מצוה ע) אלוקים לא תקלל
פרשת משפטים
"אלהים לא תקלל" (שמות כב כז)
מצוות לא תעשה, שלא 'לברך' [-לשון סגי נהור] את שם ה'.
משרשי המצוה ב'ברכת' השם [-לשון סגי נהור], לפי שבמאמר הרע ההוא מתרוקן האדם מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה מבעלי החיים, ובו נעשה 'אדם', והוא כח הדיבור שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת, ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי הא-ל הטוב יחפוץ בטובתינו. וכל דבור ודבור הגורם מניעת הטובה ממנו, יבוא כנגד חפצו ברוך הוא.
מדיני המצוה, שחיובו הוא רק כאשר יפרש את השם המיוחד, שהוא שם הוי"ה, ולדעת קצת מפרשים אף שם אדנו"ת. וכשחוקרים את העדים אינם אומרים את לשון המגדף ממש, אלא בכינוי, וכאשר נגמר הדין וצריכים לשמוע את עדותם בבירור כדי לפסוק את הדין, מוציאים כל אדם לחוץ, ושואלים את העד הגדול שבעדים ואומרים לו 'אמור מה ששמעת בפיך', והוא אומר בפירוש את נוסח המגדף, והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים את בגדיהם, והעד השני אינו צריך לחזור על הדברים בפירוש, אלא אומר 'אף אני כמוהו שמעתי'.
וכל העדים והדיינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף, ואומרים לו 'דמך בראשך, שאתה גרמת לך', ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו העדים והדיינים את ידיהם אלא מגדף בלבד, שנאמר 'וסמכו כל השומעים את ידיהם'.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, והעובר על זה ו'בירך' השם בענין שאמרנו, נסקל בארץ ישראל על פי בית דין סמוכים. ועכשיו, שאין לנו סמוכים, מרחיקים כל ישראל ממנו ומחרימים אותו.
