מצוה תקפא) שלא להוציא חתן מביתו כל שנה ראשונה

פרשת כי תצא

"ולא יעבור עליו לכל דבר" (דברים כד, ד)

מצוות לא תעשה, שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים, ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו, כלומר להוציאו ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה, כגון לספק מים ומזון לאחיו או לתקן עניני העיר לשמרה מהאויב, ועל זה נאמר 'ולא יעבר עליו לכל דבר'.

ואמרו במסכת סוטה, לא יצא בצבא, יכול היית לומר שרק בצבא לא יצא אבל יתקן כלי מלחמה ויספק מים ומזון, תלמוד לומר ולא יעבור עליו לכל דבר.

ועניני מצוה זו יבוארו להלן במצוה תקפ"ב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יֵצֵא הֶחָתָן מִבֵּיתוֹ כָּל הַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְנִשּׂוּאָיו, כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לַמַּסָּעוֹת רְחוֹקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ה) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח'. וְאִסּוּר זֶה מוּטָל גַּם עַל שַׂר הַצָּבָא שֶׁלֹּא יוֹצִיא אֶת הֶחָתָן בְּעַל כָּרְחוֹ לַמִּלְחָמָה אוֹ לַעֲשִׂיַּת מְלָאכוֹת הַנִּצְרָכוֹת לַמִּלְחָמָה, כְּגוֹן לְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן לְאֶחָיו אוֹ לְתַקֵּן עִנְיְנֵי הָעִיר לְשָׁמְרָהּ מֵהָאוֹיֵב, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר'.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁיִּתְבָּאֵר לְהַלָּן (מצוה תקפב), כִּי רְצוֹן ה' שֶׁיִּתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם בִּבְרִיּוֹת טוֹבוֹת הַנּוֹלָדוֹת מִנִּשּׂוּאִין כְּשֵׁרִים, כִּי הַזְּנוּת תוֹעֵבָה הִיא לְפָנָיו, עַל כֵּן גָזַר עָלֵינוּ, הָעָם אֲשֶׁר בָּחַר לִהְיוֹת נִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶּׁיֵּשֵׁב הָאִישׁ שָׁנָה שְׁלֵמָה מֵעֵת הַנִּשּׂוּאִין עִם הָאִשָּׁה הַמְּיֻחֶדֶת לוֹ לְהָקִים זֶרַע, כְּדֵי שֶׁיַּרְגִּיל אֶת טִבְעוֹ עִמָּהּ, יַדְבִּיק רְצוֹנוֹ אֶצְלָהּ, וְיַכְנִיס אֶת דְּמוּתָהּ וְכָל פְּעֻלּוֹתֶיהָ בְּלִבּוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה זָר לְטֶבַע הָאִישׁ כָּל מַעֲשֵׂה אִשָּׁה אַחֶרֶת וְכָל עִנְיָנֶיהָ, כִּי בְּדֶרֶךְ כְּלָל כָּל דָּבָר טִבְעִי יְבַקֵּשׁ וְיֹאהַב מַה שֶׁרָגִיל בּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַרְחִיק הָאָדָם דַּרְכּוֹ מֵאִשָּׁה זָרָה, וִיפַנֶּה מַחְשַׁבְתּוֹ רַק אֶל הָאִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ, וְיֻכְשְׁרוּ הַיְלָדִים שֶׁתֵּלֵד לוֹ, וְיִהְיֶה הָעוֹלָם מַעֲלֶה חֵן לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סוטה מד.) שֶׁאֶחָד הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּתוּלָה אוֹ הָאַלְמָנָה אוֹ הַיְּבָמָה חַיָּב בָּזֶה, שֶׁבְּכֻלָּן שַׁיָּךְ טַּעַם זֶה, אֲבָל לֹא הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, שֶּׁאֵין טַּעַם זֶה שַׁיָּךְ בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּבָר רָגִיל בָּהּ מִנִשּׂוּאֵיהֶם הָרִאשׁוֹנִים.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁכָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ אֵינוֹ יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, וְאַף אֵינוֹ מְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן לְאֶחָיו שֶׁבַּמִלְחָמָה, וְאֵינוֹ נוֹתֵן מִסִּים לִשְׁמִירַת הָעִיר, שֶׁפְּטַרְתּוֹ הַתּוֹרָה הֵן מִצָּרְכֵי הַמִּלְחָמָה וְהֵן מִצָּרְכֵי הָעִיר.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, לְעִנְיָן שֶּׁאֵין בְּנֵי הָעִיר מַכְרִיחִים אוֹתוֹ לָצֵאת לַמִּלְחָמָה, כִּי בְּאוֹתוֹ זְמַן הָיוּ יִשְׂרָאֵל נִלְחָמִים לִפְעָמִים. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן לְעִנְיָן זֶה שֶׁרָאוּי לְכָל אָדָם לָשֶׁבֶת עִם אִשְׁתּוֹ שָׁנָה אַחַת. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה, וּפָרַשׁ מִמֶּנָּה תּוֹךְ שָׁנָה לַעֲמוֹד זוּלָתָהּ יָמִים רַבִּים, וַאֲפִילוּ בִּמְחִילָתָהּ, עָבַר עַל לָאו זֶה (וְעוֹד בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁתְּבֹאַר לְהַלָּן (מצוה תקפב)). וּמִכָּל מָקוֹם, הָרוֹצֶה לָצֵאת לִדְבַר מִצְוָה, אוֹ לִשְׂמוֹחַ עִם רֵעָיו עַל דַּעַת שֶׁיָּשׁוּב לְיָמִים מוּעָטִים כְּשֶׁהוּא בְּשִׂמְחָה, נִרְאֶה שֶּׁאֵין בָּזֶה בִּטּוּל הַמִּצְוָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּמְחִילָתָהּ מֻתָּר הַדָּבָר בְּכָל עִנְיַן.