ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ג, יא
יא) כיצד נעשה ביעור חמץ, שורפו, או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו תחילה, ואחר כך זורקו לים. חמץ שנפלה עליו מפולת, ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יתר, הרי הוא כמבוער, וצריך גם לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית [אך לאחר שעה שישית אינו יכול לבטלו]. נתנו לעכו"ם קודם שעה ששית, אינו צריך לבער. ואם שרפו קודם שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנייה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים, ולא יאפה בו, ולא יבשל בו. ואם עבר ובשל או אפה, אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנייה. וכן הפחמין שלו אסורין בהנייה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנייה.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
