ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ד, א-ב
א) כתוב בתורה 'לא יראה לך חמץ', יכול היית לומר שכוונת התורה לאסור רק את הראיה, ונמצא שאם טמן אותו או הפקיד אותו ביד עכו"ם לא יהיה עובר, תלמוד לומר 'שאור לא ימצא בבתיכם', ללמד שאפילו הטמינו או הפקידו, חייב. ואמנם מתוך לשון 'לא ימצא בבתיכם' יכול היית לומר שלא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו ממש, אבל אם היה רחוק מביתו, בשדה או בעיר אחרת, לא יהיה עובר, תלמוד לומר 'בכל גבולך', ללמד שהאיסור הוא על השהיית חמץ בכל רשותך. יכול היית לומר שיהא חייב לבער מרשותו חמץ של עכו"ם או של הקדש, תלמוד לומר 'לא יראה לך', ללמד שרק חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה ומניח אפילו ברשותך חמץ של אחרים ושל גבוה:
ב) הא למדת מכלל הדרשות הללו, שחמץ של ישראל, אם הניחו ברשותו, אפילו טמון במקום שאינו רואהו, ואפילו בעיר אחרת שאינו בביתו, ואפילו מופקד ביד עכו"ם, הרי זה עובר משום 'לא יראה ולא ימצא'. וחמץ של הקדש או של עכו"ם שהיה אצל ישראל, אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר, מפני שאינו שלו. ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו, אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של עכו"ם, מחשש שמא יבוא להסתפק ממנו. אבל חמץ של הקדש הנמצא ברשות ישראל אינו צריך מחיצה, מפני שבין כך הכל פורשין מן ההקדש, כדי שלא יבואו לידי מעילה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
