ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ו, י-יא
י) הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים כנעניים. קטן שיכול לאכול פת, מחנכין אותו במצות, ומאכילין אותו כזית מצה. חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה קשה, שורין לו רקיק במים כדי שיתרכך, ומאכילין אותו, והוא -ובתנאי] שלא נימוח:
יא) מדברי סופרים, שאין מפטירין -אין אוכלים] אחר מצה כלום, ואפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן, אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרות, ופירות וכיוצא בהן, חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה, ופוסק:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
