ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ב, ה-ו
ה) כשם שבעל הבית זה מבטל רשותו לבעל הבית זה בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר, ומבטלין וחוזרין ומבטלין. כיצד, שנים ששרויים בחצר, ולא עירב אחד מהן, מבטל רשותו לשני, ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו, וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון, ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו, וכן כמה פעמים. ויש ביטול רשות בחורבה, כדרך שהוא בחצר:
ו) מי שביטל רשותו, וחזר וטלטל באיסור ברשותו שביטל, אם במזיד הוציא, הרי זה אוסר עליהן, שהרי לא עמד בביטולו, אלא נהג במקום כאילו הוא שלו. ואם בשוגג הוציא, אינו אוסר, שהרי הוא עומד בבטולו, אלא ששגג והוציא. במה דברים אמורים, שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן, אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו, אם חזר הוא [-המבטל] והוציא, בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר עליהן:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
