ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ב, יא-יב
יא) שתי חצרות, זו לפנים מזו, וישראל אחד וגוי דרים בפנימית, וישראל אחר דר בחיצונה, או שהיה ישראל וגוי דרים בחיצונה וישראל אחר דר בפנימית, הרי זה אוסר את הטלטול על ישראל הדר בחצר החיצונה, עד שישכור ממנו, שהרי רגלי שני ישראלים וגוי מצויים שם, והפנימי מותר בפנימית, כיון שאין החיצוניים עוברים שם כלל.
יב) שוכרין מן הגוי את רשותו אפילו בשבת, כיון שהשכירות כביטול רשות היא, שהרי אינה שכירות ודאית אלא נעשית להכר בלבד, לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה. ואשתו של גוי משכרת את רשותם שלא לדעתו של בעלה הגוי, וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו, ואפילו היה שכירו או שמשו ישראלי, הרי זה משכיר שלא לדעתו של הגוי. שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו, והשאילו, הרי נשתתף עמו ברשותו כיון שיש לישראל חלק ברשות של הגוי, ומשכיר שלא מדעתו. היו לגוי זה שכירים או שמשים או נשים רבים, אם השכיר אחד מהן, דיו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
