ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ד, כא-כב

כא) שתי חצרות, זו לפנים מזו, ועשו שתיהן עירוב אחד, אם הניחוהו בחיצונה, ושכח אחד מהן ולא עירב, בין שהיה מבני החיצונה בין מבני הפנימית, שתיהן אסורות, עד שיבטל להן את רשותו, שהרי ביארנו שמבטלין מחצר לחצר. ואם הניחו עירובן בפנימית, ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב, חיצונה אסורה ופנימית מותרת במקומה. שכח אחד מבני הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות, עד שיבטל להן:
כב) היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו, וכל אחד מהם דר לבדו בחצרו, אינן צריכין לערב, אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצירו. ואם היה גוי דר בפנימית, אף על פי שהוא אחד, והתבאר לעיל שגוי אחד אינו אוסר את העירוב, הרי הוא כרבים, ואוסר על החיצונה, עד שישכרו מקומו, כיון שבאופן שהגוי דר בחצר הפנימית יש חשש שאין הכל יודעים מי הם הדרים שם, ויסברו שדרים שם ישראלים, ויבואו לחושדו שמטלטל בלא עירוב חצרות.

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!