ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ו, ז-ח
ז) כל מאכל שמשתתפין בו שיתופי מבואות, מערבין בו עירובי תחומין, וכל שאין משתתפין בו, אין מערבין בו תחומין [ולעיל התבאר ששתוף מבואות נעשה בין בפת בין בשאר אוכלים, חוץ מהמים בפני עצמן, או מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן, שאינן חשובין כאוכלים. אבל אם עירב מים עם מלח, נעשה כמורייס, שמטבלים בו את הפת, ומשתתפין בו]. וכמה שיעור עירובי תחומין, מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מאותם שרוצים לקנות שביתה באותו מקום. ואם היה המאכל של העירוב לפתן, שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות, כמו השיתוף:
ח) וצריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשות, לפיכך, אם נתכוין לשבות ברשות הרבים, והניח עירובו ברשות היחיד, או שהיה האדם ברשות היחיד והניח עירובו ברשות הרבים, אינו עירוב, כיון שאי אפשר לו להוציא את המאכל מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה של טלטול והוצאה מרשות לרשות.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
