ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ז, א-ב

א) עד עתה התבאר אופן עשיית עירוב תחומין על ידי הנחת מאכל במקום מסוים מחוץ לעיר, אמנם יש דרך נוספת לעשיית עירוב תחומין, ללא הנחת מאכל: מי שיצא מערב שבת חוץ למדינה, ועמד במקום ידוע [-מסוים] בתוך התחום או בסופו [-בתוך אלפיים אמה, או בסופם], ואמר 'שביתתי במקום זה', ואפילו שחזר לעירו ולן שם בליל שבת, יש לו רשות להלך למחר [-ביום השבת] מאותו מקום אלפים אמה לכל רוח. ובאמת זה הוא עיקר עירובי תחומין, לערב ברגליו על ידי הליכתו מערב שבת לאותו מקום שרצונו לקנות בו שביתה, ולא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד במקום, אף על פי שלא יצא ולא עמד שם, אלא כדי להקל על העשיר, שלא יצא בעצמו, אלא ישלח עירובו ביד אחר ויניחו לו:
ב) וכן אם נתכוין לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו, כגון אילן או בית או גדר שהוא מכיר מקומו, ויש בינו ובינו [-בין מקומו של האדם לאותו מקום מסוים] כשחשכה [-בכניסת השבת] אלפים אמה או פחות, והחזיק בדרך – התחיל ללכת לאותו מקום, והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה, אף על פי שלבסוף לא הגיע ולא עמד שם, אלא החזירו חבירו ואמר לו ללון אצלו, בדרכו לאותו מקום, או שחזר מעצמו ללון, או שנתעכב, אף על פי כן קנה שם שביתתו, ולמחר יש לו רשות להלך עד מקום שנתכוין לו, ומאותו המקום אלפים אמה לכל רוח, שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו, והחזיק בדרך – התחיל ללכת לאותו מקום כדי לקנות בו שביתה, נעשה כמי שעמד שם מערב שבת, או כמי שהניח עירובו שם:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!