ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ז, ג
ג) במה דברים אמורים, שדי בכך שיצא לדרך להניח עירובו כדי לקנות שביתה, בעני, שאין מטריחין אותו להניח עירוב של מאכל, או אף בעשיר, ברחוק, כגון מי שהיה בא בדרך, והיה ירא שמא תחשך, והוא [-ובתנאי] שישאר מן היום שיעור זמן שיש בו כדי להגיע לאותו מקום שקנה בו שביתה קודם שתחשך, אם היה רץ בכל כחו, והיה בינו ובין אותו מקום כשתחשך אלפים אמה או פחות. אבל אם לא היה רחוק, ולא עני, או שלא נשאר מן היום כדי שיגיע אפילו רץ בכל כחו, או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשכה יתר מאלפים אמה, או שלא כיון המקום שקנה בו שביתה, הרי זה לא קנה שביתה ברחוק מקום, ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
