ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ז, ח-ט
ח) אנשי העיר ששלחו אחד מהן להוליך להן עירובן למקום ידוע, והחזיק בדרך [-התחיל ללכת לאותו מקום], והחזירו חבירו בדבריו, ולא הוליך עירובן, הן [-בני העיר] לא קנו שביתה באותו מקום, שהרי לא הונח שם עירובן, ואין להן להלך ממדינתן אלא אלפים אמה לכל רוח, ככל אדם ששבת בעירו ולא הניח עירוב תחומין, ואילו הוא עצמו קנה שם עירוב, שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם, והחזיק בדרך, וכפי שהתבאר לעיל די בכך כדי לקנות שביתה, לפיכך יש לו להלך לאותו מקום למחר, ולהלן ממנו אלפים אמה לכל רוח:
ט) זה שאמרנו, שצריך הקונה שביתה ברחוק מקום שיחזיק בדרך, לא – אין הכוונה שיצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העליה לילך לאותו מקום, וקודם שיצא מפתח החצר שלו החזירו חבירו בדבריו, הרי זה החזיק וקנה שביתה. וכל הקונה שביתה ברחוק מקום, אינו צריך לומר 'שביתתי במקום פלוני', אלא כיון שגמר בלבו לקנות שם שביתה, והחזיק בדרך כל שהוא, קנה שם שביתה. ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה, שאינו צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בלבו, קנה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
