ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ח, י-יג

י) יום הכפורים שחל להיות ערב שבת, או לאחר שבת בזמן שמקדשין על פי הראיה [כי בזמן הזה אין יום הכפורים יכול לחול ביום ראשון], יראה לי שהן כיום אחד, וקדושה אחת הם, ואי אפשר לחלקם לשני עירובין, אלא אותו עירוב שחל ומועיל ביום הראשון, נשאר גם ליום השני.
יא) זה שאמרנו שבאופנים מסוימים יש לו לאדם אפשרות לערב שני עירובין, בשתי רוחות, לשני הימים, והוא – זהו בתנאי שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון, אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון, אין עירוב השני עירוב, שהרי העירוב מצותו שיהיה בסעודה הראויה מבעוד יום, וזה, הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון, הרי זו סעודה שאינה ראויה מבעוד יום:
יב) כיצד, הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו לרוח מזרח, וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני ברחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב, וסמך עליו ליום שני, אין זה השני עירוב, שהרי ביום הראשון אין זה העירוב השני ראוי לו מבעוד יום, לפי שאינו יכול להגיע אליו, שהרי קנה שביתה במקום העירוב ואלפים אמה משם לכל צד, ולא נשאר לו ברוח מערב של ביתו כלום:
יג) אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף וחמש מאות אמה מביתו ברוח מזרח, וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך חמש מאות אמה, וסמך עליו ליום שני, הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום הראשון:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!