ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ו, כד
כד) נשים, במועד, בפני המת, מענות ולהלן יבואר מהו 'עינוי'], אבל לא מטפחות כף אל כף, ולא מקוננות. ולאחר שנקבר המת, אינן מענות. בראשי חדשים וחנוכה ופורים, בפני המת מענות ומטפחות, אבל לא מקוננות. אי זהו ענוי, שכולן עונות כאחת, ואילו קינה היינו שאחת אומרת וכולן עונות. ואסור לאדם שיעורר על מתו להספידו קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג וכואב מזכרון הצער, אלא יסיר הדאגה מלבו, ויכוין דעתו לשמחה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
