ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ז, א-ב
א) חולו של מועד, אף על פי שלא נאמר בו לשון 'שבתון', מכל מקום הואיל ונקרא 'מקרא קדש', והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל. והעושה בו מלאכה האסורה, מכין אותו מכת מרדות, מפני שאיסורו מדברי סופרים. ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב, שסוף הענין בדברים שנאסרו בו -כיון שתכלית וטעם הדברים האסורים בו הם] כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו:
ב) ואלו הן המלאכות המותרות בו, כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד הרבה, עושין אותה, ובלבד שלא יהיה בה טורח הרבה. כיצד, משקין בית השלחין במועד, שזו שדה הצמאה למים וצריכים להשקותה תמיד, אבל לא משקים את בית המשקה, שאינה זקוקה כל כך למים, כיון שאם לא ישקה את בית השלחין, והיא הארץ הצמאה, יפסדו כל האילנות שבה, וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה, או ממי הגשמים, מפני שהוא טורח גדול, אבל משקה הוא מן המעין, בין שהיה המעיין קודם המועד ובין שיצא לכתחלה בחול המועד עצמו, ממשיכו לשדהו ומשקה בו, וכן כל כיוצא בזה:
ג) הופך אדם את זיתיו במועד, וטוחן אותן, ודורך אותן, וממלא החביות וגף -מגיף וסוגר] אותן, כדרך שהוא עושה בחול. כל שיש בו הפסד אם לא נעשה, עושהו כדרכו ואינו צריך שינוי. וכן מכניס אדם פירותיו מן השדה מפני הגנבים, ובלבד שיכניסם בצנעה. ושולה פשתנו מן מי המשרה, בשביל שלא תאבד. וכן כרם שהגיע זמנו להבצר במועד, בוצרין אותו:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
