ספר נשים: הלכות אישות, פרק ד
כא) המקדש את האשה בכסף או בשטר, אינו צריך שיתן את כסף או שטר הקידושין לתוך ידה, אלא כיון שרצתה (-שהתרצתה) לזרוק לה קידושיה, וזרקן, בין אם זרקם לתוך ידה, בין לתוך חיקה, או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה, הרי זו מקודשת. היתה עומדת ברשות הבעל, כגון בביתו או בחצירו, צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה. היתה עומדת ברשות שהיא של שניהן, וזרק לה קידושיה מדעתה, ולא הגיעו לידה או לחיקה, הרי זו מקודשת קידושי ספק. ואפילו אמרה לו 'הנח קידושין על מקום זה', ואותו המקום של שניהם, והניחו שם, הרי אלו קידושי ספק:
כב) היו האיש והאשה עומדים ברשות הרבים, או ברשות שאינה של שניהם, וזרק לה את כסף או שטר קידושיה, ונפלו במקום שהוא קרוב לו, אינה מקודשת. ואם נפלו במקום שהוא קרוב לה, הרי זו מקודשת. מחצה למחצה – אם נפלו בין שניהם בשוה, או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב (לה), ואבדו קודם שיגיעו לידה ממש, הרי זו ספק מקודשת. כיצד הוא 'קרוב לו' וכיצד הוא 'קרוב לה', כל מקום שהוא יכול לשמור אותן, והיא אינה יכולה לשומרם, זה הוא 'קרוב לו', ואינה מקודשת. וכל מקום שהיא יכולה לשמור אותן והוא אינו יכול, זה הוא 'קרוב לה' ומקודשת. ואם היו שניהן יכולין לשמור אותן, או שניהן אינם יכולים לשמור אותן, זה הוא מחצה על מחצה, שהיא ספק מקודשת:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
