ספר נשים: הלכות אישות, פרק ד
ז) קטן שקידש, אין קידושיו קידושין. אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה מאביה, או שקידש קטנה שיצאת מרשות אב, אם היתה פחותה מבת שש, אף על פי שהיא נבונת לחש (-פקחית) ביותר ומכרת ומבחנת, אין כאן שם קידושין, ואינה צריכה למאן בו. ואם היתה מבת עשר ומעלה, אף על פי שהיא סכלה ביותר, הואיל ונתקדשה לדעתה, הרי זו מקודשת לענין מיאון, והיינו קידושין דרבנן, וכפי שיבואר ענינן להלן, היתה מבת שש עד סוף עשר, בודקין את יופי דעתה, אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין, צריכה למאן כדי לצאת מרשותו, ואם לאו, אינה מתקדשת אפילו למיאון, ואינה צריכה למאן:
ח) כיצד קטנה יתומה מקודשת למיאון, שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה, צריכה למאן בפני שנים, ולומר 'איני רוצה בו', ויוצאה בלא גט, כמו שיתבאר בהלכות גירושין, וזו היא הנקראת 'ממאנת'. ולמה יוצאה בלא גט, מפני שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה, אלא מדברי סופרים, והן תלויין, שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה, גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה, ואינו צריך לחזור לקדשה אחר שגדלה. ואם לא רצתה לישב עמו, צריכה למאן, ותצא בלא גט:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
