ספר נשים: הלכות אישות, פרק יד
יט) אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו ביותר על דמיה, אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות. היו דמיה יותר על כדי כתובתה, ואמר 'הריני מגרשה, וזו כתובתה, ותלך ותפדה את עצמה', אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו ממון אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה שנשבתה, אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה, ורצה לגרשה, הרי זה מגרשה ויתן כתובה, והיא תפדה את עצמה:
כ) מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים ואינו יודע זאת ואינו יכול לפדותה, בית דין יורדין לנכסיו, ומוכרין אותם בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
