ספר נשים: הלכות אישות, פרק יד
כג) מתה אשתו, חייב בקבורתה, וחייב לעשות לה מספד וקינים (-מקוננים) כדרך כל המדינה. ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת, ואם היה עשיר, הכל לפי כבודו. ואם היה כבודה של אשתו יתר מכבודו, קוברין אותה לפי כבודה, כיון שהאשה עולה עם בעלה להתכבד כמותו, ואינה יורדת אם היתה מכובדת ממנו, אפילו לאחר מותה:
כד) לא רצה הבעל לקבור את אשתו, ועמד אחד מדעת עצמו וקברה, מוציאין מבעלה את הממון על כרחו, ונותנין לזה, כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים. היה הבעל במדינה אחרת כשמתה אשתו, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין אותם בלא הכרזה, כדי שלא לעכב את מכירתם, וקוברין אותה לפי ממון הבעל, ולפי כבודו או לפי כבודה, כפי שהתבאר.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
