ספר נשים: הלכות אישות, פרק יט
טו) אדם המארס לו בת הניזונת מן האחין, חייב במזונותיה משעת האירוסין, שהרי אין לה מזונות מאחיה (אלא עד שתתארס או עד שתבגר, וזו) אינה בוגרת כדי שתזון עצמה, אלא קטנה או נערה, וחזקה היא שאין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים:
טז) נשאת הבת, ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה, אפילו היא שומרת יבם, שמת בעלה בלא בנים וצריכה להתייבם לאחד מאחיו, הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה, הרי זו ניזונת מנכסי אביה, עד שתבגר או עד שתתארס:
יז) מי שמת והניח בנים ובנות, יירשו הבנים כל הנכסים, והם זנין את אחיותיהם מנכסים אלו עד שיבגרו או עד שיתארסו. במה דברים אמורים, בשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחד עד שיבגרו הבנות, ואלו הן הנקראין 'נכסים מרובין'. אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה, מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו, ונותנין השאר לבנים. ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד, הבנות ניזונות מהן עד שיבגרו או עד שיתארסו, והבנים ישאלו על הפתחים:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
