ספר נשים: הלכות אישות, פרק כג
יד) במה דברים אמורים, בשפסק האב לבתו בין קטנה ובין גדולה, ופסק האב לבנו, ובנישואין ראשונים של הבת או הבן, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה. אבל אח שפסק לאחותו, או אשה שפסקה לבתה, וכן שאר קרובים, וכן האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים, לא קנו אותן הדברים באמירה בלבד, עד שיקנו מידי הפוסק שנתן כך וכך:
טו) האב שפסק על יד בתו, לא קנתה הבת אותה המתנה, עד שיכנוס אותה בעלה, וכן הבן לא קנה עד שיכנוס, שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס. לפיכך, הפוסק מעות לחתנו וקידשה ועדיין לא נשאה, ומת החתן קודם שיכנוס, ונפלה לפני אחיו ליבום, יכול האב לומר ליבם, לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך איני רוצה ליתן, ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם, ואף על פי שהבת רוצה בו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
