ספר נשים: הלכות אישות, פרק כג
טז) הפוסק מעות לחתנו, ולאחר שהתקדשה אך עדיין לא נישאת הלך האב למדינה אחרת, יכולה היא לומר לבעל, אני לא פסקתי על עצמי, מה אני יכולה לעשות, או כנוס בלא נדוניא, או פטרני בגט. אבל אם פסקה היא על עצמה, ולא הגיעה ידה להביא מה שהתחייבה, הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות, ולמה לא תפטור עצמה במרדות, כיון שהמורדת והיא ארוסה היינו כאשר הבעל רוצה לכונסה והיא אינה רוצה, אבל זו אין הבעל רוצה בה עד שתתן הנדוניא שפסקה, והיא רוצה בו, שהרי היא אומרת לו או כנוס או פטור. במה דברים אמורים, בגדולה, אבל קטנה שפסקה על עצמה, כופין אותו ליתן גט, או יכנוס בלא נדוניא:
יז) הנושא את האשה, ופסקה עמו שיהיה זן את בתה שיש לה מאיש אחר כך וכך שנים, חייב לזון אותם שנים שקיבל על עצמו, והוא (-ובתנאי) שיתנו על דבר זה בשעת קידושין, אבל שלא בשעת הקידושין אין התחייבותו חלה עד שיקנו מידו, או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר. נתגרשה בתוך השנים שקיבל על עצמו לזון את בתה, ונשאת לאחר, ופסקה עמו (-עם הבעל השני) שיהיה זן אותה הבת כך וכך שנים, לא יאמר הבעל הראשון רק אם תבוא לביתי אזונה, אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא שם אמה. וכן לא יאמרו שניהם (-הבעל הראשון והבעל השני) הרי אנו זנין אותה כאחת, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
