ספר נשים: הלכות אישות, פרק כד

טז) העוברת על דת משה או על דת יהודית, וכן זו שעשתה דבר מכוער, אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לקיימה לא יוציא. ואף על פי שלא הוציא, אין להן כתובה, לפי שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות שלא יהיו קלות בעיני בעליהן להוציאן, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה (זו), אלא אדרבה, מוטב שתהא קלה בעיניו להוציאה:
יז) מי שראה אשתו שזינתה, או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חייב להוציא, ואסור לו לבוא עליה, ויתן כתובה, כיון שאין לו ראיה שעל פיה יכול הוא להפסידה כתובתה. ואם הודה לו אשתו שזינתה, תצא בלא כתובה, לפיכך כשבא להוציאה ללא ראיה ברורה, קודם שיתן לה כתובתה הרי הוא משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם טוען שראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה. אבל בדבר אחר – אם אינו טוען שראה זאת בעצמו, אלא שהוא מאמין לדברי קרובים הפסולים לעדות, אינו יכול להשביעה, שהרי אינו טוען טענת ברי אלא טענת שמא, אלא על ידי גלגול, והיינו שאם התחייבה לו שבועה על דבר אחר, יכול הוא לגלגל עליה גם שבועה זו.