ספר נשים: הלכות אישות, פרק כד
יח) אדם שאמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה, אין משגיחין בדבריה ואינו צריך להאמינה, כיון שאנו אומרים שמא עיניה נתנה באחר, ולכן רצונה שבעלה יגרשנה, ואומרת לו דברים אלו. אבל מכל מקום אבדה כתובתה, עיקר ותוספת, ואבדה הבלאות, שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה שזינתה וסומך דעתו על דבריה, הרי זה חייב להוציאה. ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו, עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה, ורק אחר כך כופין אותו להוציא:
יט) האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס, הרי זו מותרת לבעלה, שנאמר לגבי סוטה הנאסרת על בעלה 'וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה', ומשמע מכך, הא – אבל אם נתפשה בעל כרחה, מותרת, בין שאנסה גוי בין שאנסה ישראל. וכל שתחלת ביאתה היתה באונס, אף על פי שסופה היה ברצון, ואפילו אמרה בסוף 'הניחו לו, שאלמלי לא אנס אותי הייתי אני שוכרתו לכך', אף על פי כן הרי זו מותרת לבעלה, כיון שהיצר לבשה תוך כדי מעשה, ומתחלה (היתה) באונס:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
