ספר נשים: הלכות גירושין, פרק א

כב) זרק לה הגט לחצרה לבין החביות בפני עדים (והרי התבאר לעיל שנתינה לתוך חצרה הרי היא כנתינה לתוך ידה), ובקשו – חפשו שם העדים כדי לדעת האם אכן זרק לה גט, ומצאו שם מזוזה או שטר אחר, אין חוששין לה שמא היא מגורשת, אלא אנו אומרים שבודאי שטר זה שנמצא שם, שאינו גט, הוא השטר שזרק, ואין חוששים שזרק לה גט ואבד, ושטר זה היה שם קודם לכן. אבל אם נמצאו שם שתים שלש מזוזות או שטרות, והרי הוא לא זרק לה אלא שטר אחד, והרי זו ראיה שהיו שם שטרות נוספים קודם לזריקתו, ולכו באופן זה חוששין שמא זרק שם גט, והטעם שלא מצאוהו הוא כיון שגט שזרק הבעל גררוהו עכברים, והרי זו ספק מגורשת.
כג) העדים שחותמין על הגט, צריכין להיותם יודעים לקרות ולחתום. ואם אינם יודעים לקרות, קוראים בפניהם, וחותמין, והוא שיכירו (-שיבינו) את לשון הגט. ואם אינם יודעים לחתום, רושמין להם את שמותיהם על הנייר של הגט ברוק וכיוצא בו, מדבר שאין רשומו מתקיים, והן כותבין את שמותיהם על אותו הרושם. ואין עושין כך בשאר שטרות, אלא קל הוא (- זו קולא מיוחדת) שהקלו חכמים בגיטי נשים, כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות, הואיל וכל דין חתימת העדים בגט הוא רק מדבריהם, כמו שביארנו שמהתורה די בעדי המסירה, וחכמים הם שתקנו שיחתמו על הגט, ולכן הקילו באופן זה שיחתמו על הרושם.