ספר נשים: הלכות גירושין, פרק יב

טו) מי שהוחזקה אשת איש, והלכה היא ובעלה למדינת הים, והיה שלום בינו לבינה, וכן היה זמן שלום בעולם, ובאה ואמרה מת בעלי, נאמנת, ותנשא או תתיבם, לפי שחזקה היא שאינה מקלקלת את עצמה, ותאסור עצמה על בעלה הראשון ועל זה, ותפסיד כתובתה מזה ומזה, ולהיות בניה ממזרים, בדבר העשוי להגלות לכל על ידי שיחזור בעלה הראשון ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה, שאם הוא חי, סופו לבא לכאן, או יִוָּדַע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה, תנשא על פיו, לפי שהדבר עשוי להגלות, ובודאי תברר היטב שאכן מת קודם שתנשא, ולא תסמוך רק על דברי העד, ולכן אפילו עבד, או אשה, או שפחה, ועד מפי עד, או מפי עבד או מפי שפחה או מפי קרוביו, אף שהם פסולים לכל העדויות, נאמנין בעדות זו לומר שמת פלוני, ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם.
טז) והכל נאמנים להעיד לה עדות זו שמת בעלה ולהתירה להנשא, חוץ מחמש נשים שחזקתם שונאות זו את זו, שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה, שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים, וְאֵלּוּ הן, חמותה, ובת חמותה, וצרתה (-אשה נוספת של בעלה), ויבמתה (-אשת אחי בעלה), ובת בעלה. אך חוץ מאלו הכל נאמנים, ואפילו גוי המסיח לפי תומו שמת אדם פלוני, נאמן, ומשיאין את אשתו על פיו, כמו שיתבאר. ואם נתכוון הגוי להעיד, אינו נאמן.