ספר נשים: הלכות גירושין, פרק י

יא) כתב הסופר גט אשה ושובר על דמי הכתובה, וטעה, ונתן את הגט לאיש ואת השובר לאשה, או שטעו הן ונטל הבעל הגט ונטלה היא השובר, וכמדומה להן שנתגרשה, ולאחר זמן נמצא שהרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, ולא גירשה כלל, אם עדיין לא נשאת, הרי זו אינה מגורשת, ונתגלה הדבר שעדיין לא נתגרשה, ויתן לה הגט בפנינו, ותהיה מגורשת משעת נתינתו. ואם כבר נשאת לאדם אחר, ואחר כך הוציא הבעל את הגט ואמר 'עדיין לא נתגרשה, שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה', אין שומעין לו לאסרה על בעלה, אלא הרי זו בחזקת גרושה מבעלה הראשון, ואנו תולים שלאחר שנתגרשה נפל הגט מידה, ומצאו זה (-בעלה הראשון), והרי בא לאסרה על הבעל השני.
יב) המוציא (-המגרש) את אשתו משום שם רע שיצא עליה, או משום שהיא פרוצה בנדרים, אומרין לו קודם הגירושין, הודיעה (-עליך להודיע לה) שמפני זה אתה מוציאה, כדי לייסרה. ומוסיפים ואומרים לו, דע אתה, שאין אתה מחזירה לעולם, ואפילו שעדיין לא נישאה לאחר. ומפני מה אמרו חכמים שהמוציא את זו לא יחזירה לעולם, גזירה שמא תנשא לאחר, ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו (-בהיותה אשת השני), ויאמר הראשון, אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרשה, ונמצא כמגרש על תנאי, ולא נתקיים התנאי, שנמצא לדבריו שהגט בטל למפרע, והרי היא אשת איש ובניה ממזרים, לפיכך אומרים לו קודם הגירושין גמור בלבך לגרשה, שאין זו חוזרת לך לעולם, ומתוך כך לא יוכל לערער על הגירושין. ואם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר, הרי זה לא יוציא.