שיעור 1, מגילת איכה, פרק א, א-ב

כיון שעל מגילות איכה וקהלת לא זכינו לאורו של ביאור המלבי"ם

השתמשנו בביאורו של רבי יעקב מליסא [מחבר 'נתיבות המשפט' ועוד]

א אֵיכָ֣ה ׀ יָֽשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָֽיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֨תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָֽיְתָ֖ה לָמַֽס׃ ב בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכָּל־אֹֽהֲבֶ֑יהָ כָּל־רֵעֶ֨יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹֽיְבִֽים׃

תכלית המגילה וקינותיה אינה להזכיר את הצרות שאירעו לישראל, שהרי אין בכך כל תועלת לאדם, אלא נאמרו הדברים כדרך אדם המזהיר את חבירו מפני המעשים הגוררים אחריהם את הצרות, ולכן בכל מקום שמזכיר את הצרה מזכיר גם את החטא שגרם לה, כדי שידע האדם להזהר מהמעשים הללו. ועל ידי שנשוב אל ה', ישוב ה' וירחם עלינו, ינחם אותנו ויבנה בית מקדשינו ותפארתינו, וישפיע רוח קדשו עלינו.

פרק א

(א) לשון 'איכה' מורכבת משתי מילים 'אי כה', כלומר, היכן נראו דברים כאלו בעולם, והטעם שבאמת באו על ישראל עונשים קשים כל כך, כיון שמחמת חשיבותם וגדלותם העצומה שנתן להם ה', אפילו חטא קטן ביותר היה נחשב כחטא חמור מאד, וכל שכן כאשר חטאו באמת בחטאים חמורים מצד עצמם, שגדל עונשם לאין שיעור. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, ומזכיר תחילה את הבדידות עצמה, כדי לומר שאף בלא להתייחס לגדולתה הקודמת של ירושלים, היתה זו בדידות עצומה שלא אירע כן לשום אומה (עד שאמרו חז"ל שאפילו בעלי החיים נדדו מארץ ישראל במשך חמשים ושתים שנה לאחר החורבן), ואחר כך מוסיף ואומר שירושלים היתה בתחילה הָעִיר רַבָּתִי עָם – מרובה באוכלוסין באופן מופלג ביותר, שגם אם היו יורדים לדרגת בדידות רגילה היה בכך צער גדול, לאחר שהורגלו להיות עיר גדולה שיושביה מרובים, ונמצא שירדו ממדרגה גבוהה ביותר, אל בדידות עצומה ביותר, עד שהָיְתָה כְּאַלְמָנָה. ועיר זו, שהיתה רַבָּתִי בַגּוֹיִם – החשובה ביותר בין כל הגויים (ולשון 'רבתי' היא כאילו ה' מכנה אותה כעיר החשובה שלי, כלומר העיר היחידה שהיתה חשובה בעיני), שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת – שוררת על כל המדינות, הָיְתָה לָמַס (כאן מזכיר תחילה את גדולתה, כיון שעצם נתינת המס אינה דבר שפל כל כך, שהרי מדינות רבות נותנות מס, אלא שביחס לגדולתה הקודמת הרי זו השפלה גדולה, שצריכה לתת מס לאחרים). ובפסוק זה מקונן הנביא על שלשה דברים, על ירושלים שנשארה בודדה מיושביה, על ישראל שנהיו כאלמנה ללא שפע רוח הקודש, ועל ארץ ישראל, שנהפכה שררתה לנתינת מס.

(ב) ומבאר על מה בא עליהם העונש, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה – על כך שבכו כל ישראל במדבר, בלילה של חטא המרגלים, ואמרו שאינם רוצים להכנס לארץ ישראל, והגם שעברו מאז שנים רבות, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ – עדיין היו דמעות המרגלים קיימות כביכול על הלחי של דור החורבן, כיון שגם בזמן בית המקדש מאסו בקדושה שבארץ ישראל והלכו אחרי טומאת עבודה זרה, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ – מכל הנביאים, כי בזמן החורבן התנבאו עליה כולם נבואות לרעה, כָּל רֵעֶיהָ – אפילו המלאכים המלמדים זכות על ישראל בָּגְדוּ בָהּ עתה, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים (וכמו שאמרו חז"ל, שמיכאל וגבריאל שהיו מלמדים זכות על ישראל, הם שהציתו את האש בבית המקדש).