שיעור 1, פרק א, א-ח

(א) וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה׃ (ב) בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת ׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃ (ג) בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַֽעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו׃ (ד) בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֨שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ (ה) וּבִמְל֣וֹאת ׀ הַיָּמִ֣ים הָאֵ֗לֶּה עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכָל־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה לְמִגָּ֧דוֹל וְעַד־קָטָ֛ן מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּֽחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ (ו) ח֣וּר ׀ כַּרְפַּ֣ס וּתְכֵ֗לֶת אָחוּז֙ בְּחַבְלֵי־ב֣וּץ וְאַרְגָּמָ֔ן עַל־גְּלִ֥ילֵי כֶ֖סֶף וְעַמּ֣וּדֵי שֵׁ֑שׁ מִטּ֣וֹת ׀ זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף עַ֛ל רִֽצְפַ֥ת בַּֽהַט־וָשֵׁ֖שׁ וְדַ֥ר וְסֹחָֽרֶת׃ (ז) וְהַשְׁקוֹת֙ בִּכְלֵ֣י זָהָ֔ב וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים וְיֵ֥ין מַלְכ֛וּת רָ֖ב כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃ (ח) וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי־כֵ֣ן ׀ יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כָּל־רַ֣ב בֵּית֔וֹ לַֽעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃

מעשה מגילת אסתר אירע כשהיו ישראל בגלות לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ומרדכי היהודי היה בעצמו מהגולים מארץ ישראל בגלות יכניה מלך יהודה, וגם חזר לארץ ישראל בעת בניית בית המקדש השני, והיה אחד ממאה ועשרים אנשי כנסת הגדולה.

להבנת מעשה המגילה יש להקדים שבאותם ימים היו שני סוגים של מלכות, האחת היא באופן שהעם בחר את המלך, והשניה היא שהמלך השתלט על המדינה בכח הזרוע, ומלך על העם ביד חזקה. ומשתי דרכים אלו נמשכו חילוקים שונים: באופן שהעם הוא שבחר את המלך, א. העם הגביל את המלך כרצונו, מה יהיה כח שליטתו על העם, ובדרך כלל הוצרך המלך להשבע בעת המלכתו שישמור על החוקים והנימוסים הקיימים במדינה. ב. המלך היה נחשב כמשרת העם, ותפקידו היה ללחום את מלחמותיהם ולדאוג לכל צרכיהם, והם היו משועבדים לו רק לענין תשלום מיסים וכדומה. ג. האוצרות בגנזי המלוכה לא היו שייכים למלך באופן אישי, אלא היו הם רכוש המדינה ומיועדים לצרכי העם. ד. המלך לא היה יכול לתקן תקנות ציבוריות וכדומה על דעת עצמו, אלא רק בהתייעצות עם השרים והיועצים של המלכות. ה. המלך עצמו גם כן היה נתון תחת חוקי המדינה הקבועים, ולא היתה לו רשות לעבור עליהם. ו. המלך לא היה יכול לשנות את עיר הבירה והמלוכה, אלא היה יושב על כסא המלכים שקדמו לו, בעיר שנקבעה בעבר לעיר הבירה. לעומת זאת, באופן שהמלך הוא שהשתלט על העם בכח הזרוע, היו הדברים שונים בכל פרטיהם: א. המלך שלט על כל הענינים כרצונו, והעם לא היה יכול להגבילו כלל. ב. העם היה משועבד למלך, והיו נחשבים כעבדיו לכל דבר, והמלך עצמו לא היה משועבד להם כלל. ג. אוצרות המלוכה היו שייכים באופן אישי למלך, ולא לעם. ד. המלך היה יכול לתקן תקנות כרצונו, ללא התייעצות עם השרים והיועצים כלל. ה. כיון שהמלך עצמו היה המחוקק, לא היה המלך משועבד לשום חוק מחוקי המדינה. ו. המלך היה יכול לשנות את עיר הבירה כרצונו, ולקובעה במקום אחר מכפי שהיה בעבר. לפי הבנת הדברים הללו תבואר הפרשה הפותחת את סיפור המגילה:

בזמן שקדם למלכות אחשורוש היתה בבל שולטת על כל העולם, ואחר כך כבשו חילות פרס ומדי את בבל והרגו את בלשאצר (בן בנו של נבוכדנצר) מלך בבל, וכמתואר בספר דניאל (פרקים ה'-ו'). אחשורוש בתחילה היה אדם רגיל, ועל ידי עשירותו התמנה למלך על מדי ופרס, ולאחר מכן כבש את כל העולם ביד חזקה. וכדי שתתקיים המלכות בידו לקח לאשה את ושתי, שהיתה מזרע נבוכדנצר מלך בבל, וכיון שהיא היתה יורשת עצר, והוא נשאה לאשה, הרי היתה המלכות ראויה לו גם מצד ירושת מלכות בבל דרך אשתו ושתי, וגם מצד שכבשם ביד חזקה ובמלחמה. ואמנם בתחילה הסכימו כל האומות לקבל את מלכות אחשורוש כיון שחשבו שהמלכות ראויה לו מצד ירושת ושתי, ואם כן היתה זו מלכות מוגבלת. אך לאחר זמן רצה אחשורוש להשתרר עליהם ביד חזקה ולמלוך עליהם במלכות בלתי מוגבלת, וכפי שיסופר להלן.

פרק א

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – באותם ימים שעדיין הכירו הכל את אחשורוש כאדם רגיל, שאינו מלך, בבת אחת עלה לגדולה עצומה וידעו הכל שהוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, ולא כבש באיטיות מדינה אחר מדינה, שאם כן היו אומרים בתחילה שהוא מלך על מדינות מסוימות, ורק אחר כך מלך על כל העולם, אלא בבת אחת התעלה מאדם רגיל למלך המולך על העולם כולו (ולכן זהו המקום היחיד במגילה שאינו מכונה 'המלך אחשורוש', אלא 'אחשורוש' סתם, וכאומר, עוד בזמן שהכל הכירוהו כאדם רגיל, נודע פתאום כמלך עצום על כל העולם).

(ב) בַּיָּמִים הָהֵם, מיד עם ראשית ממלכתו, התחזק למלוך מלכות בלתי מוגבלת, שאינה כפופה לרצון העם, והעיז לשנות את עיר הבירה, ממקומה הראשון שבבבל, לעיר שושן שבפרס, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ובזה הראה את תקיפותו, שלא פחד מדעת העם, שיכעסו על כך שהוא משנה את מקום עיר הבירה מבבל לפרס, והראה גם את גאוותו העצומה, כי בדרך כלל אדם פשוט העולה לגדולה, כבודו הוא לשבת על כסא המלכים שקדמו לו, ואילו הוא הראה שאינו רוצה כלל להיות מיוחס ומשויך אל המלכים שקדמו לו, אלא ייסד לעצמו כסא מלכות חדש בשושן הבירה, ובכך רצה להוכיח לכל שאינו מולך עליהם מחמת הסכמתם ורצונם, אלא ביד חזקה ובתקיפות, ועל כן ביכולתו לשלוט בהם במלכות שאינה מוגבלת.

(ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ – בשנה השלישית למלכותו, שבה מלך בכח ובחוזקה (ולכן לא אמר 'למלכותו', אלא 'למלכו', שרצה שהמלכות תתייחס אליו באופן פרטי), רצה להוכיח לכל שאינו זקוק להסכמת ורצון העם כדי למלוך עליהם, ולכן עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, והושיב אחרי שריו ועבדיו את חֵיל פָּרַס וּמָדַי, שהם היו מקורבים אליו בתחילה, ואחריהם הושיב את הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת שהיו מושלים שם לְפָנָיו – לפני שכבש את כל הממלכות הללו, ובכך הראה שאין אצלו חשיבות כלל לשרי המדינות הגדולות, הגם שחשיבותם מצד עצמם גדולה יותר משריו ועבדיו שהיו בפרס, שהיתה עדיין מדינה קטנה, וכל שכן שהם חשובים יותר מחיילי פרס ומדי, שאין להם חשיבות כלל לעומת שרי המדינות, אלא אדרבה, הראה לכל ששריו ועבדיו וחייליו חשובים בעיניו יותר מהשרים של שאר המדינות הגדולות, כיון שאינו צריך להסכמתם ורצונם כדי למלוך, אלא מולך עליהם בכח צבאו וחייליו, ביד חזקה ובעל כרחם, ולכן יש חשיבות לחיילי הצבא שסייעו לו לכבוש את כל המדינות הללו, ואילו שרי המדינות האחרות היו בעיניו שרים רק 'לפניו', כלומר לפני שכבשם, ואילו עתה אין להם חשיבות כלל, אלא הם בעיניו כעבדים שפלים.

(ד) וכדי להוסיף ולהראות שמלכותו היא מלכות שאינה מוגבלת, השתמש באוצרות המלוכה, בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, כלומר, הראה לכל שהוא מתפאר בעשירות שבאוצרות המלוכה כבקניינו הפרטי, ולא כאוצרות השייכים לעם, שאז אין למלך עצמו כבוד בהם, וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, המתאים למלך עצום כמוהו, המולך על עמים רבים, ולא עשה כן זמן מועט, אלא יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.

(ה) וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה – כשהסתיימו ימי המשתה שעשה לשריו ומקורביו, רצה להוכיח שוב שמלכותו היא מלכות שאינה מוגבלת, ומחמת כן אין חשיבות אמיתית לשרים על פני המון העם, כי כולם עבדים לו, ולכן עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, (ולשון 'הנמצאים' מורה שהם היו שם לפניו, כי הוא בא מחוץ לשושן לבנות שם את עיר בירת מלכותו, והם נמצאו שם לפניו), לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים, להראות שכולם שוים בעיניו, השרים והעם, הגדולים והקטנים, ועשה זאת בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ, שזהו מקום המיוחד לשרי המלוכה, ובדרך כלל אין המון העם נכנסים לשם, ואילו אחשורוש ערך שם את המשתה לכל העם, כדי להוכיח שגדול וקטן שוים בעיניו, כי כולם עבדיו.

(ו) ומשתה זה היה ערוך בעשירות עצומה, כי נעשו שם אהלים מחוּר – יריעות לבנות, כַּרְפַּס – יריעות צבועות בירוק, וּתְכֵלֶת, אָחוּז – אותם יריעות אהלים היו מחוברות בְּחַבְלֵי בוּץ (-פשתן) וְאַרְגָּמָן, ואותם חבלים היו קשורים עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ – עמודי שַׁיִשׁ הנשענים על גלילי כסף, והיו מוצעות שם מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת – מיני אבנים יקרות.

(ז) וְהַשְׁקוֹת – השקו את המסובים יין בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים היו לפני כל אחד ואחד, כגון גביעים וקנקנים וכדומה, באופן שלא הוצרך אחד ליטול מחבירו כלי, ולא היה זה מחמת מיעוט היין, אלא אדרבה, וְיֵין מַלְכוּת משובח באיכותו, ורָב בכמותו, כְּיַד הַמֶּלֶךְ, ואף שהיה היין מרובה ומשובח, הספיקו כלי הזהב לכולם, כי היו שם כלים מרובים מאד.

(ח) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס, כי במקום שיש מעט כלים מכריחים כל אחד לסיים במהירות את שתייתו, כדי שיוכלו גם אחרים להשתמש בכלים אלו, אבל כאן מחמת ריבוי הכלים היה כל אחד שותה כרצונו. ואף שבנימוסי פרס מכבדים את הגדולים לשתות לפני הקטנים, כאן לא עשו כן, כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ – ציוה המלך על כל חשובי בית מלכותו לוותר על כבודם, כדי לַעֲשׂוֹת בכך כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ, שכל אחד ישתה כרצונו ובזמן הראוי לו.