שיעור 1, פרק א, ט-יז

(ט) גַּ֚ם וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֔ה עָֽשְׂתָ֖ה מִשְׁתֵּ֣ה נָשִׁ֑ים בֵּ֚ית הַמַּלְכ֔וּת אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (י) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַֽאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (יא) לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־יָפְיָ֔הּ כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ (יב) וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּֽרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֨לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַֽחֲמָת֖וֹ בָּֽעֲרָ֥ה בֽוֹ׃ (יג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַֽחֲכָמִ֖ים יֹֽדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כָּל־יֹֽדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃ (יד) וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ הַיֹּֽשְׁבִ֥ים רִֽאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת׃ (טו) כְּדָת֙ מַֽה־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י עַ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּֽרִיסִֽים׃ (טז) וַיֹּ֣אמֶר מְמוּכָ֗ן לִפְנֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים לֹ֤א עַל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָֽוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (יז) כִּֽי־יֵצֵ֤א דְבַר־הַמַּלְכָּה֙ עַל־כָּל־הַנָּשִׁ֔ים לְהַבְז֥וֹת בַּעְלֵיהֶ֖ן בְּעֵֽינֵיהֶ֑ן בְּאָמְרָ֗ם הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֡וֹשׁ אָמַ֞ר לְהָבִ֨יא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לְפָנָ֖יו וְלֹא־בָֽאָה׃

(ט) לאחר שעשה אחשורוש את כל המאמצים הללו להראות שמלכותו היא מלכות שאינה מוגבלת, חשש שמא עדיין יהיו שיאמרו שכל מלכותו באה לו מחמת שנשא לאשה את ושתי, יורשת העצר של מלכות נבוכדנצר בבבל, ואם כן עליו למלוך מלכות מוגבלת כרצון העם, ואינו יכול להשתלט עליהם ללא הגבלה, ולכן, כדי להוכיח שאין ושתי שייכת כלל לענין המלוכה, לא הניח לה אחשורוש לעשות משתה לשרי המלוכה, כפי שהיה ראוי לה אם היתה יורשת עצר, וכן לא היה המשתה שלה עיקרי וחשוב בפני עצמו, אלא נגרר אחרי המשתה של אחשורוש, באופן שגַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים, ולשון 'גם' מלמדת שהיה המשתה של ושתי טפל למשתה אחשורוש, וכן כינה אותה בשם 'ושתי המלכה', להדגיש שתחילה היתה 'ושתי' סתם, ורק אחרי שנשאה אחשורוש נעשתה 'מלכה', באופן שמלכותה באה מכח מלכותו, ולא להיפך, וגם לא היה המשתה שלה מיועד לשרי ונכבדי המלכות אלא רק 'משתה נשים' שאינו חשוב, ונעשה משתה זה בבֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כי לא היה לה 'בית מלכות' משלה, אלא היתה טפלה בכל למלכות אחשורוש ובית מלכותו, ובכך רצה להוכיח שלא באה לו המלכות בירושה על ידי ושתי, אלא בכח גבורתו ומלחמותיו.

(י) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי למשתה, כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן, רצה להראות לכולם שלא נשא את ושתי כדי לרשת על ידה את המלכות, אלא נשאה רק מחמת שהיתה אשה יפה, ולכן אָמַר לִמְהוּמָן, בִּזְּתָא, חַרְבוֹנָא, בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, ובכך הראה שאין לה חשיבות מצד עצמה, שאם כן היה ראוי שֶׁיֵּצְאוּ לקראתה כל שרי המלוכה. וגם לא אמר שיביאו אותה הסריסים המשרתים אותה, שגם בזה יש לה חשיבות מסוימת, אלא ציוה להביאה על ידי הסריסים המשרתים אותו, שזו הדרך להביא את אחת הפילגשים שאינה חשובה בעיניו כל כך, עד שמשרתיו מביאים אותה לפניו.

(יא) ותוכן ציוויו היה לְהָבִיא בעל כרחה אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה – באופן שהכל יבינו שהיא 'ושתי', ועל ידי נישואיה לאחשורוש נעשתה ל'מלכה', והדבר יתברר לכולם על ידי שיביאוה כאשה פשוטה ללא כתר, ורק כשתהיה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יכתירוה בְּכֶתֶר מַלְכוּת, ובכך יתברר שמלכותה נמשכת ממנו, ותכלית הבאתה הוא לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא, ובכך יראו שלקחה לאשה מחמת יופיה, ולא מחמת שהיא יורשת עצר, כי אם היה לוקחה כדי לרשת את המלכות, הרי אין חילוק אם היא יפה או לא, ובכך שמראה את יופיה הוא מוכיח שזו הסיבה היחידה שלקחה לאשה.

(יב) אמנם ושתי הבינה את כוונתו, שרצונו להורידה ממעלתה כיורשת עצר ולהציגה כאשה רגילה שעלתה לגדולה מחמת שנישאה למלך, ולכן, וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי – מיאנה ואמרה שהיא תחילה 'המלכה' ואחר כך 'ושתי', כי תואר מלכותה קודם לשמה, ומלכותה ירושה לה מאבותיה, ולא מחמת שנישאה לאחשורוש, ומיאונה היה לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ – לבוא בדרך שציוה המלך, שתלבש את כתר המלכות רק בפניו ולא קודם לכן, אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים – וגם מיאנה לבוא עם סריסי המלך, כי רצתה להראות שיש לה חשיבות מצד עצמה, ואין המלך יכול להביאה בעל כרחה על ידי משרתיו. ובכך הפרה ושתי את עצתו של אחשורוש בעיקר מטרת המשתה שעשה בכל הימים הללו, ולכן וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד – הראה את כעסו כלפי חוץ על הבזיון החיצוני שעשתה לו בכך שסירבה לבוא כהוראתו, וַחֲמָתוֹ הפנימית בָּעֲרָה בוֹ על כך שסיכלה את כל עצתו להראות שהוא מולך מלכות בלתי מוגבלת, אבל חימה זו לא הראה לחוץ, כיון שכל המחשבות הללו היו כמוסות בליבו עד כה, ולא גילה אותם לאחרים.

(יג) על אף שאחשורוש כעס כל כך על ושתי, בכל זאת לא רצה להענישה בעונש חמור, כי על כל פשעים תכסה אהבה, ורצה לסובב את הדבר באופן שהשופטים יזכו אותה, והנה יש שני מיני משפטים, יש משפט שבין המלך לבין אחד מעבדיו, ויש משפט שנעשה בין כל איש לרעהו, והשופטים את עניני המלכות צריכים לדעת את הזמן והמצב שבו נעשתה העבירה כלפי המלך, כי המעיז פניו במלך בעת ישיבתו על כסא המלכות עונשו חמור יותר מהמעז פניו במלך בזמן שהוא בדרכים וכדומה, וידע אחשורוש שאם ידונו את ושתי כאשה רגילה שהעיזה פניה במלך בעת יושבו על כסא מלכותו, ובזמן שכל שרי המלוכה לפניו, יחמירו מאד בעונשה ויגזרו דינה למוות, לכן וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים – אמר אחשורוש לאותם שופטים הממונים על דיני המלכות שאין להם כלל רשות לדון בענין זה, כיון שהיא מלכה והוא מלך, אם כן אין זה אלא ככל ענין ומשפט שבין איש לאשתו, כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין – כי משפט זה של המלך יכול להיעשות לפני כל הדיינים והשופטים היודעים את החוקים והדתות, ובזה התכוון שיקלו בעונשה, וגם רמז להם את הדרך שיפטרו אותה מעונשה, בכך שאמר 'דת', וכוונתו היתה שבאמת בקשתו שתבוא לפני כל העמים להראות את יופיה היתה נגד הדת והנימוס, ולכן היתה רשאית לסרב לכך, ואין להענישה.

(יד) ואחרי שאמר אחשורוש שמשפט זה אינו שייך לעניני המלכות אלא הוא ככל ויכוח שבין איש לאשתו, בחר שישפטו בדבר שופטים מסוימים, מחמת כמה טעמים שיבוארו עתה, וְהַקָּרֹב אֵלָיו – כיון שהם היו קרובים אליו, וכבר שמעו את הדין ודברים שביניהם, ולא רצה שיתפרסם הדבר יותר, והם כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס, מַרְסְנָא, מְמוּכָן, שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, ומצד מעלתם ראוי שישפטו ביניהם, וכן מחמת שהם רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ תמיד, ומבינים את רמזיו, שרמז להם לזכות את ושתי מעונש, והם הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת מזה זמן רב, ומומחים לשפוט משפט נכון.

(טו) והנידון שהובא לפני השופטים היה כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת – מה לעשות על פי הדת המוסרית, וכוונתו היתה שלפי חוקי המוסר היתה רשאית לסרב מלבוא, בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי – כעת שינה אחשורוש את הלשון והסכים שמלכותה קודמת לשמה, כי היא יורשת עצר, ולכן אין משפטה כאחד מעבדי המלך שהעיז פניו במלך, אלא כמשפט אשה ובעלה, כיון ששניהם ראויים למלכות מצד עצמם, עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וגם על זה רמז שיש לה תשובה, כי נשלח הדבר בְּיַד הַסָּרִיסִים, ואין זה לכבודה של מלכה שתובא על ידי סריסי המלך.

(טז) כאשר ראה ממוכן שכוונת המלך לזכות את ושתי בדינה, ורוצה הוא גם להסתיר את הענין באופן שיבוא הדין רק לפני השרים הקרובים אליו, רצה למנוע זאת, וַיֹּאמֶר מְמוּכָן בקול רם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, באופן ששמעו כולם את דבריו והתפרסם הענין, וכך אמר, אין זה ענין פרטי בין המלך למלכה ככל משפט שבין איש לאשתו, כי לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, והקדים שמה למלכותה כדי להדגיש שאינה מלכה מצד עצמה, אלא מצד שאחשורוש נשאה, כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים אשר ישמעו את הנהגתה של ושתי, ויבינו שכוונתה שהיא יורשת העצר ועל ידה הגיעה המלכות לאחשורוש, ולכן מלכותו מוגבלת (ובפסוק י"ח ימשיך לבאר את הנזק הזה שיהיה מצד שרי המלך), ומלבד נזק זה שיהיה מצד השרים, נעשה נזק נוסף, וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

(יז) והנזק שיהיה לכל העמים הוא בזה, כִּי יֵצֵא ויתפרסם דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים, וכל הנשים לא תדענה בדיוק את הדברים שהיו בין אחשורוש לושתי, ורק ישמעו שסירבה לבוא לפניו, וילמדו ממנה לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן, בְּאָמְרָם הרי אפילו הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שחשיבותו רבה, אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו, ולא ביקש ממנה דבר גדול אלא רק לבוא לפניו, וגם אין לה חשיבות גדולה כיון שאינה מלכה אלא מחמתו, ואין לה מלכות משל עצמה (ולכן כינה אותה שוב 'ושתי המלכה'), וְלֹא בָאָה, וכל שכן ששאר הנשים אינן צריכות לשמוע בקול בעליהן, שאינם חשובים כמו המלך, והם מבקשים מהן דברים קשים יותר מאשר לבוא לפניהם.