יום שישי
י' כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 101, מסכת יבמות, פרק עשירי

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּדינו של אדם הבָא עַל חֲמוֹתוֹ, שֶׁלדברי הכל פָּסַל אֶת אִשְׁתּוֹ, כיון שנאמר (ויקרא כ יד) 'וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן', ולכאורה קשה מדוע אשתו גם היא חייבת שריפה, והרי לא חטאה כלל, אלא אין כוונת הפסוק בלשון 'אֶתְהֶן' להשוותן לענין העונש, אלא לענין האיסור, שאף אשתו נאסרת עליו. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ בית שמאי ובית הלל, בְּאדם הבָא עַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פָּסַל את אשתו, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא פָּסַל, ואשתו מותרת לו. מביאה הגמרא את דעת החולק, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּבָא עַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, שֶׁלדברי הכל לֹּא פָּסַל [אֶת אִשְׁתּוֹ] על עצמו, וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, בְּבָא עַל חֲמוֹתוֹ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פָּסַל את אשתו, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא פָּסַל.
פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הסובר שלדברי הכל הבא על חמותו פסל את אשתו, אלא כרבי יוסי, שנחלקו בזה בית שמאי ובית הלל. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא דְּעָבַד אִיסּוּרָא בַּחֲמוֹתֵיהּ – מעשה באדם שחטא עם חמותו, אַתְיֵיהּ רַב יְהוּדָה וְנַגְּדֵיהּ – הביאו רב יהודה לבית דין והלקהו, והוסיף רב יהודה ואָמַר לֵיהּ, אִי לַאו דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֲסַרְתָּהּ לְאִיתְּתָךְ עֲלָךְ אִיסּוּרָא דִלְעָלַם – הייתי אוסר עליך את אשתך איסור עולם.

שנינו במשנה, 'רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁפּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ' וְכוּ'. אִבַּעְיָא לָן – הסתפקו בני הישיבה, מַאי קָאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי – מהו ביאור דברי רבי יוסי. אָמַר רַבִּי אַמִּי, רַבִּי יוֹסֵי, אַרֵישָׁא דְּמַתְנִיתִין קָאֵי – אמר את דבריו כלפי החילוק שהוזכר במשנה לעיל, דְּקָתָּנֵי – שכך שנינו בה, אם נִשֵּׂאת האשה עַל פִּי [בֵּית דִּין], והיינו על פי היתר של עד אחד, תֵּצֵא מזה ומזה, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן, ואם נישאת [שֶׁלֹּא] עַל פִּי בֵּית דִּין, והיינו על פי עדות של שני עדים, תֵּצֵא מזה ומזה, וְחַיֶּבֶת בְּקָרְבָּן, וְתַנָּא קַמָּא של משנתנו סָבַר, לגבי אופן שהלכו אשתו של האדם וגיסו הנשוי לאחות אשתו למדינת הים, ושמע שמתו שניהם ונשא את אחות אשתו, ואחר כך התברר שלא מתו, לֹא שְׁנָא – אין הבדל בין אופן שנשאה עַל פִּי היתר של בֵּית דִּין, והיינו על פי עדות של עד אחד, וְלֹא שְׁנָא – ואין חילוק אם נשאה עַל פִּי עֵדִים, בשני האופנים הללו גם לאחר שהתברר שאשתו חיה וגיסו חי, אִשְׁתּוֹ שָׁרְיָא – אשתו מותרת לו, ואינה נאסרת בביאת אחותה. וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לתנא קמא, באופן שנשא את אחות אשתו עַל פִּי בֵּית דִּין, והיינו על פי עדות של עד אחד, דְּפָסֵיל עַל יְדֵי אֲחֵרִים – שפוסל הוא את אחות אשתו על בעלה, וכדין כל אשת איש שנישאת על פי עדות של עד אחד, שנאסרת על בעלה, וצריכה גט גם מהשני, והיינו מבעל אחותה, פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ – הרי הוא פוסל גם את אשתו על עצמו, כיון שאשתו נחשבת עתה כ'אחות גרושתו', שהרי אחותה הוצרכה לקבל ממנו גט, אבל אם נשאה עַל פִּי עֵדִים, דְּאֵינוֹ פּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים – שבאופן זה אינו אוסר את אחות אשתו על בעלה, כיון שנשאה על פי עדים ולא היו צריכים לחשוש שהעדים משקרים, ובאופן זה לא אמרו חכמים שתצא מזה ומזה ושצריכה היא גט מזה ומזה, אלא מותרת אחות אשתו לחזור לגיסו, ואינה צריכה ממנו גט, ממילא אֵינוֹ פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אין אשתו נאסרת עליו, שהרי אינה נחשבת כאחות גרושתו. [ואף על פי שהתבאר לעיל שגם באופן שהעידו שני עדים לאשה שמת בעלה, וסמכה על עדותם ונישאה, והתברר שבעלה חי, תצא משניהם, זו רק גזירת חכמים כדי שתדקדק האשה היטב לפני שתינשא, אבל בנידון זה, שהלכו גם אשתו וגם גיסו למדינת הים, והעידו בטעות על שניהם שמתו, ונשא את אחות אשתו, והתברר ששניהם חיים, הרי זה דבר שאינו מצוי כלל, ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים].
מביאה הגמרא ביאור אחר בדברי רבי יוסי: וְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר, אין דברי רבי יוסי מתייחסים לחילוק בין הנישאת על פי עד אחד לבין הנישאת על פי שני עדים, אלא לְעוֹלָם רַבִּי יוֹסֵי אַסֵּיפָא דְּמַתְנִיתִין פָּלֵיג – מחלק הוא לגבי הנידון שהוזכר במשנתנו עצמה, של הנושא את אחות אשתו מחמת שהעיד עד אחד שמתה אשתו ומת גיסו, דְּשַׁמְעֵיהּ לְתַנָּא קַמָּא דְּקָאָמַר – ששמע רבי יוסי את דברי תנא קמא האומר, לֹא שְׁנָא דְאָזִיל – שאין חילוק בין אופן שהלכו אִשְׁתּוֹ [הנשואה לו] וְגִיסוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְלֹא שְׁנָא דְאָזִיל – ואין חילוק בין אופן שהלכו אֲרוּסָתוֹ [המקודשת לו] וְגִיסוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבכל אחד מהמקרים הללו, אם בָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ מֵתָה אִשְׁתְּךָ וּמֵת גִּיסְךָ, וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךָ בָּאוּ אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ, אֵשֶׁת גִּיסוֹ אֲסוּרָה אַגִּיסוֹ, כדין אשת איש שנישאה על פי עדות של עד אחד, וְאִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת לוֹ. ועל זה אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לתנא קמא, באופן שהלכו אֲרוּסָתוֹ וְגִיסוֹ למדינת הים, דְּאִיכָּא לְמֵימַר תְּנָאָה הֲוָה לֵיהּ בְּקִדּוּשִׁין – שיכולים בני אדם לחשוב שהיה תנאי בקידושין של הראשונה, וְהַאי דְּנָסִּיב לַאֲחוֹתָהּ שַׁפִּיר קָא נָסֵיב – ומה שנשא את אחותה, כדין נשאה, וּבַעְיָא גִּיטָּא מִינֵּיהּ – ובאופן זה צריכה היא גט ממנו, דְּלֹא לֵימְרוּ – כדי שלא יאמרו בני אדם שאֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט, דְּפָסִיל לָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים – שבאופן זה פוסל הוא את אחות אשתו על 'אחרים', דְּהַיְנוּ על גִּיסוֹ, והטעם שהיא נאסרת על גיסו הוא דְּכֵיוָן דְּנָפְקָא מִינֵּיהּ בְּגִיטָּא אִיפְסִילָא לָהּ מִבַּעֲלָהּ – שכיון שיוצאת היא ממנו בגט, הרי היא נפסלת על בעלה, שלא יאמרו בני אדם שהלה החזיר את גרושתו לאחר שנישאת לאחר, הָכִי נַמִּי – באופן זה פּוֹסֵל הוא עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְאִיתַּסְרָא לֵיהּ אִיתְּתֵיהּ עֲלֵיהּ – ונאסרת אשתו על עצמו, כיון דְּהָוְיָא לָהּ – שהרי היא נחשבת כאֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ, שהרי אחותה הוצרכה לקבל ממנו גט. אֲבָל הֵיכָא דְאָזִיל – אבל באופן שהלכו אִשְׁתּוֹ הנשואה לו וְגִיסוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, ושמע שמתו שניהם, וְקָא נָסֵיב לָהּ לַאֲחוֹתָהּ – ונשא את אחותה, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר תְּנָאָה הַוָה לֵיהּ בְּנִשּׂוּאִין – שבאופן זה אין חשש שיאמרו בני אדם שהיה תנאי בנישואיו, שהרי אין תנאי מועיל בנישואין, וּממילא אין חשש שיאמרו בני אדם דשַׁפִּיר קָא נָסֵיב לָהּ לְהַאי – שנשא כדין את אחותה, כִּדְאִיכָּא לְמֵימַר בְּאֵרוּסִין – כפי שיתכן שיאמרו באופן שהיתה אשתו רק מאורסת לו, שהרי באופן שהיתה נשואה לו יודעים שלא יתכן שישא את אחותה כדין בחייה, דְּכיון שאין חשש שיאמרו בני אדם כן, ממילא לֹא בַעְיָא גִּיטָּא מִינֵּיהּ – אין אותה אחות צריכה גט ממנו, וְכיון שאינה זקוקה לגט ממנו גם לֹא קָא פָּסִיל – לא פסלה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כלומר, דְּהָא לֹא אִיתַּסְרָא אֵשֶׁת גִּיסוֹ אַגִּיסוֹ – לא נאסרה אחות אשתו על בעלה, שהוא גיסו, באופן זה אֵינוֹ פּוֹסֵל נַמִּי [-גם] עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְשָׁרְיָא לֵיהּ אִיתְּתֵיהּ – ואשתו נשארת מותרת לו, דְּהָא לֵיתָא אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ – שהרי אינה נחשבת כאחות גרושתו.
פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאִסְתַּפַּק לָן בִּגְמָרָא – ואמנם הסתפקה הגמרא בענין זה, דְּהָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, אַלִּיבָּא דְּמַאן – לפי איזה מהפירושים אמר כן, אִי אַלִּיבָּא – האם לפי פירושו דְּרַבִּי אַמִּי בשיטת רבי יוסי, שיש חילוק בין אופן שהותרה על פי שני עדים לבין אופן שהתירוה בעד אחד, אִי אַלִּיבָּא – או כפירושו דְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא בשיטת רבי יוסי, שיש חילוק בין אופן שהיתה אשתו נשואה לו לבין אופן שהיתה רק מקודשת לו. ומסיק הרי"ף: וְכֵיוָן דְּלֹא אִיתְבָּרַר כְּמַאן מִינַּיְיהוּ פָּסַק – וכיון שלא התברר כדעת מי פסק שמואל, לֹא שָׁרֵינַן לְאֵשֶׁת גִּיסוֹ אַגִּיסוֹ מִסְּפֵיקָא – אין מתירים את אשת גיסו לגיסו, וכיון שמספק היא צריכה גט, ממילא אף אשתו אסורה עליו מדין אחות גרושתו. [הראב"ד הקשה על מסקנא זו, שהרי באופן שהיתה אשתו נשואה לו, והותרה על פי שני עדים, בין לרבי אמי ובין לרבי יצחק נפחא סובר רבי יוסי שאשת גיסו מותרת לגיסו, וממילא אשתו מותרת לו, ומדוע פסק הרי"ף שבכל אופן נאסרת אשת גיסו על גיסו, ואשתו עליו. והרמב"ן כתב שאף על פי שרבי אמי התיר באופן שהותרה על פי שני עדים, אנו פוסקים אף באופן זה איסור, כמו בכל אשת איש שנישאת על פי שני עדים, שאם בא בעלה תצא מזה ומזה, ואף כאן הדין כן].

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?