משנה
משנתנו ממשיכה לברר את דינו של הנושא בטעות את אחות אשתו בחיי אשתו: אָמְרוּ לוֹ עדים מֵתָה אִשְׁתְּךָ, וְנָשָׂא את אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ, לאחר זמן אמרו לו שגם היא מֵתָה, וְנָשָׂא את אֲחוֹתָהּ של השניה מֵאִמָּהּ [שאינה אחות הראשונה כלל], אמרו לו שמֵתָה גם היא, וְנָשָׂא את אֲחוֹתָהּ של השלישית מֵאָבִיהָ [שאינה אחות הראשונה והשניה כלל], אמרו לו שגם היא מֵתָה, וְנָשָׂא את אֲחוֹתָהּ של הרביעית מֵאִמָּהּ [שאינה אחות שלש הראשונות כלל], ולאחר זמן התברר לו שכולן חיות, ולא מתה אף אחת מתוך אותן חמש נשים, מֻתָּר הוא בָּרִאשׁוֹנָה, שהיתה אשתו מתחילה, וּבַשְּׁלִישִׁית, שאינה כלל אחות של הראשונה, ותפסו בה קידושיו, וּבַחֲמִישִׁית, שאף היא אינה אחות הראשונה או השלישית, ואף על פי שהשלישית היא אחות של השניה, והחמישית אחות הרביעית, כיון שלא חלו כלל קידושי השניה והרביעית, כיון שכל אחת מהן היתה אחות אשתו באותה שעה, חלו קידושי השלישית והחמישית. וְאם מת ללא ילדים, וייבם אחיו את השלישית או החמישית, הרי הן פוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן. וְאָסוּר בַּשְּׁנִיָּה שהיא אחות הראשונה הנשואה לו, וּבָרְבִיעִית שהיא אחות השלישית הנשואה לו, וְאֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן – השניה או הרביעית פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. וְאִם בָּא עַל הַשְּׁנִיָּה לְאַחַר מִיתַת הָרִאשׁוֹנָה, מֻתָּר בַּשְּׁנִיָּה, המותרת לו לאחר מיתת הראשונה, וְכן מותר הוא בָרְבִיעִית, שאינה כלל אחות השניה, וּפוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, וְאָסוּר בַּשְּׁלִישִׁית שהיא אחות השניה הנשואה לו, וְכן אסור הוא בַחֲמִישִׁית, שהיא אחות הרביעית הנשואה לו, וְאֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ.
יבם בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, הוּא פּוֹסֵל עַל יְדֵי אַחִים – יכול הוא לפסול את היבמה על אֶחָיו הגדולים, וְהָאַחִים פּוֹסְלִים עַל יָדוֹ – יכולים לפוסלה עליו, אֶלָּא החילוק הוא בכך שֶׁהוּא פּוֹסֵל תְּחִלָּה – אם עשה את מעשהו לפני האחים, וְהָאַחִים פּוֹסְלִים תְּחִלָּה וְסוֹף – בין אם עשו לפניו ובין אם עשו אחריו. כֵּיצַד, יבם בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, פּוֹסֵל עַל יְדֵי אַחִים – פוסל הוא את היבמה על האחים, ואף על פי שאין ביאתו קונה אותה לגמרי. בָּאוּ עָלֶיהָ אַחִים, אוֹ עָשׂוּ בָּהּ מַאֲמָר – קידושי יבמה המועילים רק מדרבנן, ואינם קנין גמור, אוֹ שנָתְנוּ לה גֵּט יבמה, המועיל גם הוא רק מדרבנן, ועדיין זקוקה היא לחליצתם, אוֹ שחָלְצוּ לה, אף שעשו אחד מכל אלו לאחר שבא עליה הקטן, פּוֹסְלִים את היבמה עַל יָדוֹ – על האח הקטן.
גמרא
שנינו במשנה, 'אלא שהוא פוסל תחילה, ואחין פוסלים תחילה וסוף'. תמהה הגמרא, וּלְבַסּוֹף לֹא פָּסִיל – וכי אין הקטן פוסל בביאתו לאחר שעשה אחיו הגדול מאמר, וְהָא תָּאנֵי – והרי כך שנה רַב זְבִיד בַּר אוֹשַׁעְיָא, גדול הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ, וְאַחַר כָּךָ בָּא אָחִיו שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עָלֶיהָ, פְּסָלָהּ על אחיו הגדול, הרי שגם הקטן פוסל 'לבסוף', כלומר לאחר שעשה הגדול מאמר. מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה, בִּיאָה – אם בא עליה הקטן, פָּסִיל – פוסל הוא אותה וַאֲפִלּוּ בְּסוֹף – גם אם עשה כן בסוף, לאחר מאמר של הגדול, מַאֲמָר – אם עשה בה הקטן מאמר, והיינו קדושין דרבנן, תְּחִלָּה פָּסַל – אם עשה כן בתחילה, לפני האחים הגדולים, פסלה עליהם, וּלְבַסּוֹף לֹא פָּסַל – אבל אם עשה כן לאחר שאחד מהגדולים כבר עשה מאמר, אין מאמרו מועיל כלום, ואינו פוסלה עליהם.
גַּרְסִינָן – שנינו במשנה בְּמסכת נִדָּה, בְּפֶרֶק יוֹצֵא דּוֹפֶן (מה.), קטן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, קְנָאָהּ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן גֵּט עַד שֶׁיַּגְדִּיל, כלומר, אם רצונו לגרשה אינו יכול לעשות כן עד שיגדל. וְאַקְשִׁינָן – והקשתה על כך הגמרא, וּלְכִי גָּדֵיל – וכאשר יגדל אותו יבם קטן, בְּגֵט סַגִּי לֵיהּ – וכי די לו בגט כדי להוציאה ולהתירה לכל אדם, וְהָתַּנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, עָשׂוּ בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים כְּמַאֲמָר בְּיבם גָדוֹל, מַה מַּאֲמָר בְּגָדוֹל צָרִיךְ גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וַחֲלִיצָה לְזִיקָּתוֹ, ואין די בגט כדי להוציאה, אַף בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע צָרִיךְ גֵּט לְבִיאָתוֹ וַחֲלִיצָה לְזִיקָּתוֹ, כיון שאין ביאתו קונה לו אותה קנין גמור, מאחר וקטן הוא, ואיך יועיל גט להוציאה לאחר שיגדל הקטן. וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת המשנה, שאינו נותן גט עַד שֶׁיַּגְדִּיל, וְיִבְעוֹל, ובכך קנאה קנין גמור להיות אשתו לכל דבר, וְיִתֵּן גֵּט.
משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את דינו של יבם קטן: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וּמֵת ללא ילדים, חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת לאחד האחים, מאחר ובביאת הקטן לא פקעה לגמרי זיקת הראשון, וכשמת הקטן הצטרפה לזיקת הראשון גם זיקתה שמחמת השני, ודרשו חכמים מהפסוק (דברים כה ה) 'וּמֵת אַחַד מֵהֶם' שרק מי שיש עליה זיקת יבם אחד מתייבמת, ולא מי שיש עליה זיקת שני יבמים.
דין נוסף: קטן שנָשָׂא אִשָּׁה, וּמֵת ללא ילדים, הֲרֵי אשה זוֹ פְּטוּרָה מיבום, מאחר ואין קידושי קטן כלום. [אמנם לגבי יבמה התבאר שמועיל יבומו להחשיבה אשתו קצת, והיינו כיון שהיא זקוקה לו מהתורה, החשיבו חכמים את ביאתו כמאמר].
גמרא
תָּנִּינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – שנינו במשנה את הדין המבואר בברייתא, שכך שנינו בה, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים, וּמֵתוּ, נְשֵׁיהֶן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, והיינו כיון שאין להם קנין באשה זו כלל, ואין קידושיהן קידושים [נקטה הברייתא רק קטן ושוטה, ולא חרש, כיון שלחרש תקנו חכמים קדושין, ואשתו זקוקה ליבום או חליצה].
סָלֵיק פִּרְקָא
